געוואלד! שוק הספרים מתרסק! או שלא?

אז יצאה כתבה על מצבו העגום של שוק הספרים (יפתח אשכנזי, מוסף הספרים של ידיעות). ועל פיה, עולמנו על סף חורבן. 5.8% בלבד מבתי האב בישראל קונים ספרים באופן קבוע, על פי נתוני הלמ"ס. כמעט חצי ממה שהיה בשנת 2010. 33% לא קוראים בכלל, במקום 22% ב-2010.

קטסטרופה. משבר!

האומנם?

הלכתי לאתר הלמ"ס ובדקתי.

הדבר הראשון שמשך את תשומת ליבי היה השנה שבה נערך הסקר:

מעניין. הסקר נערך בשנים שבהן קורונה היתה שם של בירה, ספרים דיגיטליים נחשבו לקוריוז חדשני, וספרים קוליים בעברית נמצאו בעיקר בספרייה לעיוורים.

האם הנתונים האלה רלוונטיים גם היום?

אולי. אולי לא. איני יודע. יפתח אשכנזי הוא אדם רציני, אבל מאז שנאספו הנתונים האלה התרחשו מהפכות לא קטנות. הספרים הדיגיטליים הפכו לנפוצים ביותר, הם זולים יותר ואנשים קוראים אותם מתוך הטלפון. ספרים קוליים "מתפוצצים" ומאיימים להיות הלהיט הגדול הבא. גם הספרות העצמאית, שלא עוברת דרך המו"לים, הפכה למשהו אמיתי ואיכותי.

ומעל לכל, זה קרה:

הקורונה שיבשה כמעט כל דבר אפשרי, ויצרה לקוראים פוטנציאליים אוקיינוסים של שעות פנויות שדורשים מילוי בתוכן. האם התוכן הזה מגיע בצורת ספרים? אולי. אולי לא. אנחנו נדע עוד שנתיים שלוש, כשיתפרסמו סקרים חדשים.

אבל... גם אם מתבוננים במספרים שמשנת 2017 לא רואים תמונה כל כך נוראה.

זה שקוראים פחות ספרים באופן יחסי, לא אומר שבאמת קוראים פחות ספרים באופן מוחלט.

נכון: נראה שלאורך השנים יש ירידה באחוזי הקריאה, אבל... לאורך השנים יש גם עלייה בגודל האוכלוסייה. זה שקוראים פחות ספרים באופן יחסי, לא אומר שבאמת קוראים פחות ספרים באופן מוחלט. הנה, תראו את הגידול (מאתר הלמ"ס, כמובן):

האם העלייה במספר האנשים בעצם מעלה את המספר המוחלט של הקוראים? אולי כן, אולי לא. צמחנו בחצי מיליון קוראי עברית. כמה מהם יהפכו לקוראי ספרים בעברית?

וגם אם לא צמחנו, תראו את זה!

אכן אסון, אין מי שיקראו את הספרים שלנו! אההה.... בעצם יש.

עדיין כמעט שליש מהצעירים מוגדרים כתולעי ספרים.

יתר על כן: נראה שככל שהגיל יורד קוראים פחות באופן יחסי – אבל האם זה אומר שפחות ספרים נקראים? ישראל היא מדינת הילדים, הרי. זו לא אירופה המזדקנת, כאן נולדים המוני ילדים מדי שנה! המוני צעירים. ו... עדיין כמעט שליש מהצעירים מוגדרים כתולעי ספרים. הנה, מהסקר:

גם אם ירד השיעור היחסי של פרחי הקריאה בישראל, מאוד ייתכן שהמספר המוחלט שלהם דווקא עלה. וגם אם לא, עדיין יש מספיק קוראים. ממש ממש מספיק קוראים.

ובכל זאת, קיימת תחושה והיסטריה של משבר.

אלא ש... יש מי שנפגעו עמוקות מהמשבר, אבל יש מי שדווקא צמחו במהלכו. יש מי שראו את הקוראים הולכים, אבל בתוך המגמה הכללית יש מי שראו אותם באים.

יש מי שראו את הקוראים הולכים, אבל בתוך המגמה הכללית יש מי שראו אותם באים.

הספרות הרומנטית הישראלית חוגגת. שם דווקא יש פריחה, והקוראות (יש גם טיפונת קוראים) מחכות לכל ספר חדש של סופרות כמו שרון חיון גינת ואילת סווטיצקי, ושל הוצאות כמו "יהלומים". במה הספרים וההוצאות האלה נבדלים משוק הספרים הכללי? שאלה טובה שהתשובה שלי עליה היא "כלום". מבחינתי, דין ספר רומנטי כדין ספר שמסוקר במוסף "הארץ". גם ברמת האיכות שאליה יש לשאוף, אגב. ואפילו יותר! הרי יקראו אותו יותר.

אבל לא רק הרומנטיקה צוהלת.

בתוך אווירת הנכאים, יש בהחלט סופרים מצליחים וסופרות מצליחות. לא בטוח שליאת רוטנר, אשכר ארבליך-בריפמן, או מאירה ברנע-גולדברג יגדירו את נתוני הקריאה שלהן כירידה. מה שהן כותבות נחטף, יש להן קהל רעב שעומד בתור עבורן. גם לא בטוח שאוריאל קון מ"תשע נשמות" מרגיש את זה. למעשה, הוא הצהיר שהוא לא מרגיש ירידה. הוא עבד בשביל זה, כמובן. השקיע. הוא טיפח להוצאה שלו קהל קוראים נאמן, שמחכה ל...

למה בדיוק?

לחוויה נהדרת. קהל הקוראים של כל הנ"ל (ובטוח יש עוד שאני לא מכיר היטב) מזילים ריר מלדמיין את עולמות הדמיון הנהדרים שאליהם הם מצפים להיכנס. והם יודעים שהעולמות האלה יהיו מושלמים עבורם! הם מוכנים להמר על זה והם מוכנים לקנות את זה. שוב ושוב.

כלומר, יש קהל. אבל מה אין?

אין פתרונות קסם וכפתור "הצלחה אוטומטית".

זה שכתבת והוצאת ספר לא אומר שיחכו לו ויקראו אותו! גם אם הרגלי הקריאה היו בנסיקה. גם אם כל האנשים בישראל היו קונים ספר כל חודש, זה לא אומר שהם היו קונים "כל ספר".

גם אם כל האנשים בישראל היו קונים ספר כל חודש, זה לא אומר שהם היו קונים "כל ספר".

הקוראים לא מטומטמים. הם קוראים ספרים מאוד ספציפיים, וזו השאלה האמיתית.

למה לחלק מהספרים מחכים, ולחלק לא?

למה חלק חווים ירידה, וחלק לא?

לתשובה יש אלף חלקים. היא פאזל ענק של רסיסים.

וכשמחברים את הרסיסים, מקבלים שתי מילים: התאמה מושלמת.

אם נשכיל ליצור התאמה מושלמת בין הדמיון המטורף שיש לנו בראש (וכדאי שהוא יהיה מטורף) לבין הקהל שאמור לקרוא אותו, נמצא קוראים רבים שמחכים לו.

סופרות הרומנטיקה הישראליות המובילות הבינו את זה ויצרו התאמה מושלמת לקהל שלהן. הן שילהבו את הדמיון וזכו למעריצות. רוטנר, ארבליך-בריפמן וברנע-גולדברג? שילהבו את הדמיון והפכו למותגים אנושיים, עם קהל מעריצים וממליצים נלהב. אוריאל קון, בחוכמה ובפרובוקטיביות, בנה הוצאה שלמה סביב קהל מאוד מוגדר – שאת הדימיון שלו הוא משלהב בקביעות.

כל אלה, ויש גם אחרים, לא מאכזבים את הקוראים שלהם - ולכן הם נהנים מקוראים, גם אם מספר הקוראים מצטמצם (דבר שכאמור כלל לא בטוח).

אבל יש ספרים, סופרים והוצאות ספרים, שכן מאכזבים את הקוראים שלהם.

יש ספרים, סופרים והוצאות ספרים, שכן מאכזבים את הקוראים שלהם.

הם לא מצליחים למצוא את ההתאמה המושלמת לקהל "שלהם". חלק לא יודעים מי הקהל שלהם, בכלל. חלק כן יודעים מי – אבל אין להם רעיון גדול מספיק שיחדש לאותו קהל וישלהב אותו. וחלק מהספרים פשוט כתובים באופן מאכזב. קראת ספר כזה, אתה לא תמליץ עליו הלאה. אתה לא תקרא עוד ספר של אותו סופר או סופרת. אתה לא תקנה עוד ספר מאותה הוצאה.

יש סופרים, ואפילו כישרוניים מאוד, שהקהל זנח אותם. התייאש מהם. לא בגלל שיש פחות קוראים, אלא פשוט בגלל שהם לא הצליחו לתת לקוראים סיבות טובות לקרוא. משהו שם הפסיק לעבוד. הפסיק להתאים.

מה זה אומר עבורנו, ככותבים?

מעל לכל: להבין לעומק מה אנחנו כותבים, ולמי אנחנו כותבים. ואז גם להתמסר לכתיבה הטובה, לעריכה הטובה, לליטושים האינסופיים, עד שיצא עשן מלא נצנצים לבנים והספר יגרום להתרגשות בקרב הקוראים הפוטנציאליים שלו.

ואז יהיו המלצות.

ואז יקנו גם את הספר הבא שלנו.

אולי (רק אולי) קונים וקוראים פחות ספרים מדי שנה, אבל עדיין קונים וקוראים המון ספרים. בואו נדאג לכך שמי שיגיעו לספרים שלנו יתלהבו, יקראו, וילהיבו אחרים.