המגירה היא בית קברות, לא כספת

בואו נשים את הדברים על השולחן. המגירה שלכם לא מחכה ליצירת המופת שתבשיל בתוכה כמו יין יוקרתי. היא מחכה שהדפים יצהיבו, שהקבצים יימחקו בגלל כשל בכונן הקשיח, ושכל הרעיונות המבריקים שלכם יתפוגגו לאבק של פחד.

כל מי שאומר שהוא כותב למגירה בעצם מספר לעצמו סיפור יפה כדי לא להודות באמת הפשוטה והכואבת. הוא פשוט מפחד. הוא מפחד שהמילים שלו לא מספיק טובות, הוא מפחד שמישהו יצחק עליו, והוא בעיקר מפחד לגלות שהוא לא הסופר שהוא דמיין את עצמו להיות בתוך הראש שלו.

הכתיבה למגירה היא האויב הגדול ביותר של היצירה. היא מרדימה את הדחף להשתפר, היא מונעת את המגע עם הקהל, והיא הופכת את מעשה הכתיבה לאוננות ספרותית חסרת תוחלת. כשאתם כותבים לעצמכם, אתם לא צריכים להתאמץ.

אתם מבינים את הכוונות שלכם, אתם סולחים לעצמכם על משפטים עילגים, ואתם נהנים מהמחשבה שהקורא הדמיוני יבין הכל. אבל המציאות היא שאין קורא כזה. ספר שנשאר במגירה הוא כמו עץ שנופל ביער ואף אחד לא שמע.

הוא פשוט לא קיים. בשורה התחתונה, כתיבה היא אקט של תקשורת. אם אין צד שני שמקבל את המסר, התקשורת נכשלה.

אני פוגש המון כותבים שמתגאים בערמות של דפים ששוכבים אצלם בבית. הם מדברים על זה בטון של סוד מקצועי, כאילו המגירה היא איזה היכל קודש שבו היצירה עוברת תהליך של התקדשות. תנו לי לגלות לכם סוד: היצירה לא מתקדשת שם, היא נרקבת.

היא נרקבת כי היא לא נושמת את האוויר של העולם האמיתי. היא לא עומדת למבחן של עורך ספרותי שיפרק אותה ויבנה אותה מחדש, והיא לא מקבלת את הפידבק של הקורא שיגיד שזה משעמם או מותח. כתיבה היא מקצוע.

וכמו כל מקצוע, לומדים אותו דרך הידיים, דרך הטעויות ודרך החשיפה. אי אפשר ללמוד לשחות בהתכתבות, ואי אפשר להפוך לסופר בלי לפרסם. אתר בית האורחים הוקם בדיוק בשביל המטרה הזאת, להוציא את המילים מהחושך אל האור, לתת להן בית שבו הן יכולות להיבחן על ידי עיניים מקצועיות ועל ידי קוראים צמאים.

כשאני עורך ספר, אני לא מחפש את השלמות. אני מחפש את הניצוץ, את הקול הייחודי, את הסיפור שמישהו היה חייב לספר. אבל הניצוץ הזה כבה מהר מאוד אם הוא לא מקבל חמצן.

החמצן של הספרות הוא הביקורת. לא הביקורת המרושעת של טוקבקיסטים, אלא הביקורת הבונה של עריכה ספרותית אמיתית. עורך הוא לא שוטר של שפה, הוא המאמן שלכם.

הוא זה שיגיד לכם שהדמות שלכם לא אמינה, שהעלילה תקועה, או שהדיאלוג נשמע כמו נאום פוליטי משנות החמישים. וזה בדיוק מה שאתם צריכים כדי לצאת מהמגירה. אתם צריכים מישהו שיושיט יד לתוך החושך הזה וישלוף את הטקסט שלכם החוצה.

אל תטעו, התהליך הזה כואב. הוא דורש מכם לוותר על האגו, להפסיק להתאהב בכל פסיק שכתבתם, ולהבין שהטקסט הראשון שלכם הוא כנראה לא יצירת מופת. וזה בסדר גמור.

אף נגר לא בנה כיסא מושלם בניסיון הראשון שלו. ההבדל הוא שהנגר לא מחביא את הכיסא העקום שלו במחסן ומתפלל שמישהו ימצא אותו בעוד מאה שנה ויגיד שהוא היה גאון מקדים את זמנו. הוא משתמש בו, מבין למה הוא מתנדנד, ובונה את הכיסא הבא טוב יותר.

הכתיבה למגירה היא סוג של אסקפיזם. זו הדרך שלנו לברוח מהאפשרות של כישלון. אבל בלי כישלון אין למידה.

אם אתם רוצים להיות כותבים, אתם חייבים להפסיק להתייחס למילים שלכם כאל קודש הקודשים. הן בסך הכל כלים בתוך ארגז כלים של אומן. תשתמשו בהן, תשברו אותן, תשחיזו אותן.

פרסמו סיפורים קצרים, תנו לאנשים לקרוא את הטיוטות שלכם, שלחו כתבי יד להערכה מקצועית. אל תחכו לרגע המושלם, כי הרגע המושלם הוא פיקציה. תמיד יהיה מה לתקן ותמיד יהיה מה לשפר.

ככל שתקדימו להוציא את היצירה שלכם מהמגירה, כך תהפכו לסופרים טובים יותר מהר יותר. המגירה היא מקום נוח, חמים ובטוח, אבל שום דבר מעניין לא קורה באזור הנוחות. תהיו אמיצים מספיק כדי להיות גרועים בציבור, כדי שתוכלו בסוף להיות מצוינים בציבור.

המילים שלכם ראויות ליותר מאשר ארון סגור וחושך מוחלט. הן ראויות לעיניים שיקראו אותן, ללבבות שיפעמו בגללן, ולמוח שיחשוב עליהן. תוציאו אותן החוצה, עכשיו.