פתיחה מדוייקת לספר ושיעור כתיבה

אסור לי להגיד את השם של הספר הזה

(הוא יצא בקרוב ואז אוכל להשוויץ)

או של הסופרת, שזה ספר הביכורים שלה.

אני כן יכול להגיד לך

שערכה אותו ליאור ניר,

בוגרת מחזור 6 של קורס העריכה שלנו,

והיא (יחד עם המתחברת,

שעדיין מתלבטת בכריכה)

עשתה עבודה יוצאת מהכלל.

בדרך כלל התהליך שלנו מערב אותי

בעריכת העמודים הראשונים,

אבל הפעם ממש לא נגעתי.

קודם אני אתן לך לקרוא את פתיחת הספר

ואז אני גם אסביר למה היא מושלמת.

(וזו העורכת ליאור ניר. רספקט)

"כ-שר."

קולה המתנגן של הבלנית מלווה אותי כשאני מוציאה את ראשי מהמים.

"כ-שר."

מי המקווה החמימים סוגרים עליי.

"כ-שר."

הדמעות חונקות את גרוני. סוף סוף נגמר הסיוט הזה.

"טבלת כדין ואת כשרה וטהורה לבעלך," הבלנית אומרת, צופה בי יוצאת מהמים ומכינה עבורי את חלוק הרחצה הבלוי.

בשביל זה אני פה, בשביל להיות כשרה לבעלי. ושאלוקים יעזור לי.

אני מנסה להתעלם מהשערות הצפות ומהאריחים השבורים ומטפסת באיטיות במדרגות, כשטיפות המים נוטפות מגופי הכבד ומתעטפת בחלוק בזריזות.

עם כיסוי ראש מהודר, איפור מרוח ועיניים עייפות, הבלנית מושיטה יד עמוסה בטבעות זהב. "שתזכו לזרע קודש בר קיימא, לשלום בית, לשפע ולברכת השם יתברך."

"תודה." יותר מזה אני לא יכולה להגיד. הדמעות מאיימות לצאת. היא הראשונה שנוגעת בי היום.

"את בחדר שלוש." היא אומרת בלי להביט בי, מסתובבת ומשאירה אותי לבד.

למזלי היא כאן בשעות כאלה, מפעילה את המקווה התורן רק כדי לעזור לנשים חסרות אחריות כמוני לטבול בשעות מאוחרות. אישה נורמלית עם בן זוג נורמלי טובלת בשעות מוקדמות יותר.

אדי הכלור מתערבבים בדמעות החונקות, ובחמישה צעדים מהירים אני חוזרת לחדר. החלוק קצת צפוף עליי כשאני מתיישבת על האסלה, בוהה בקיר ובשלט התלוי עליו עם רשימת הדברים לעשות לפני הטבילה והדמעות פורצות מעיניי.

לא טוב לי. ממש לא טוב לי. קיבלתי היום דוח כשהורדתי את הקטן בגן, היה לי יום עמוס עם תלמידי י"א הלחוצים לקראת הבגרות, ובבית שלי אני לבד. לגמרי לבד.

בשביל מה בכלל אני פה?

לעשות מצווה שאני שונאת?

לשכב עם בעלי המעצבן?

אם הוא רק היה יודע כמה מתח יש לי בגוף רק מהמחשבה שהוא יגע בי. שהוא יכנס אלי. אבל איכשהו, עם כל החוכמה שלו, את כל מה שקשור אלי קשה לו להבין. וכמובן שאני נדפקת. אבל מה כבר אפשר לעשות?

נמאס לי ואני עייפה.

אני חייבת חופש מהחיים האלה. מנתי. מעצמי.

פעם הייתי אסתי החמודה, אסתי היפה, היו לי מלא חברות. כולם אהבו אותי. היו לי חלומות להגיע רחוק. רציתי להתחתן, פנטזתי על לילות הטבילה המהנים והמחברים בין בני הזוג. והיום אני אמא, המורה או אסתי המכוערת שרק מחכה להגיע למיטה בערב, ועדיף לבד.

אני מתייפחת וגופי מטלטל. מה שלא יוצא מהעיניים יוצא מהאף, וכשאני מחפשת נייר טואלט אני מבינה שהשתמשתי בריבוע האחרון לפני הטבילה. ממש מתאים למזל שלי היום.

אז מה היה לנו כאן ולמה זה טוב:

1. מייד בתחילת הספר המחברת

שולפת אותך מהעולם שלך -

ומכניסה אותך לעולם שלה.

ואין לך ברירה, אי אפשר להתנגד לזה.

2. למרות שאין כאן משפט או פסקה

ראשונים קלאסיים - במילים הראשונות

יש גם סקרנות, גם סיפור וגם רגש.

למעשה, ה(סוג של)פסקה הראשונה

מתארת טרנספוטרמציה אנושית

ורגשית שקשה מאוד לתאר.

הסופרת והעורכת NAILED IT מושלם.

3. הרגשת את מי המקווה משתכשכים?

שמעת את הבלנית? היה לך בלופ בלופ

של טבילה?

בדיוק. חוויה חושית.

4. המידע מוגש לאט לאט, בהדרגה,

מתוך הנשמה המיוסרת של המספרת.

ככה צריך להגיש אותו.

לא לספר אותו על ההתחלה,

לא לתת אינפודאמפינג,

אלא רק בטבעיות,

עם השיחה הפנימית של הדמות.

5. קונפליקט בפתיחה.

מאוד חזק.

גם קונפליקט חיצוני (המספרת שונאת את חייה)

וגם קונפלקיט פנימי (המספרת שונאת את עצמה).

יש עוד, כמובן,

אבל נראה שזה מספיק לבינתיים.

שאפו, מחברת מסתורית.

שאפו, ליאור.

לירון פיין