השיטה של בית העורכים, שלבים מדויקים

איך מגיעים עם ספר (אפילו ביכורים)

לרשימת מאה הספרים האהובים?

כשיצאנו לדרך, קצת יותר משנה,

זה היה חלק מהחלום שלי.

(היו עוד חלקים שטרם התגשמו,

היו גם חלקים שהפכו לסיוט,

אבל על זה בפעם אחרת)

היה לי חשוב שהספרים שאנחנו,

כצוות, ניתן יד ליציאתם לאור,

יהיו אהובים.

על הדרך הם גם צריכים להיות איכותיים,

ונמכרים, ועוד כל מיני דברים שנגמרים ב-ים,

אבל הכל מתמצה במילה הזו, אהובים.

ויצרנו שיטה, שהוכיחה את עצמה.

הנה ביטוי ויזואלי שלה... סוג של.

יש לשיטה הזו שני רבדים.

הרובד השני הוא "איך לעשות את זה".

כאן יש עולם ומלואו,

שמי שנערכים אצלנו מכירים את חלקו,

ואני לא אדבר על זה איתך היום.

הרובד הראשון הוא "מה צריך להשיג".

על זה אני אדבר.

מדובר בארבעה אוצרות שיש להשיג.

כדאי לשמור את הרשימה שלהם,

ואולי אפילו להדפיס אותה.

הנה הראשון.

1. "ואללה כזה עוד לא היה לי"

הספר שלך צריך להשיג מיוחדות

מבחינת הרעיון או הביצוע שלו

זה יכול להיות משהו חדש לגמרי,

זה יכול להיות טוויסט על רעיון קיים,

זה יכול להיות משהו אחר,

אבל חייב להיות משהו בספר

שיגידו עליו, "ואללה כזה עוד לא היה לי".

זה אוצר אמיתי.

מה הורס את זה?

קלישאות ודמיון מוגבל.

2. "רק עוד פסקה אחת ודי"

הסיפור שלך לא חייב להיות סיפור מתח,

אבל חייב להיות לו מתח פנימי.

כלומר: הקוראים חייבים להיות רעבים תמיד

לפסקה הבאה, לפרק הבא, לסצנה הבאה.

תמיד חייבת להיות חידה.

יש טכניקות לזה.

מה הורס את זה?

אי אבחנה בין עיקר לטפל,

חוסר יכולת (או רצון) לכתוב מותח,

והאכלת הקוראים בכפית.

3. "זה סיפור אמיתי, נכון?"

זה כבר אוצר שפחות צריך להשיג,

אלא יותר צריכים לשמור עליו.

כל ספר מתחיל מגבוה.

יש לו 100% אמון של הקוראים.

אבל אם, ולו לרגע אחד,

הקורא מרים גבה

ולא מאמין לטקסט שלפניו -

האוצר הזה נגנב.

ואז אפשר לשכוח מאהבת הקהל.

אפשר לשכוח מהמלצות.

מה הורס כאן?

חד משמעית: כפיית הדמיון של המחבר

על המציאות הפנימית של הספר.

זה נשמע כמו פרדוקס,

כי הרי כל הסיפור מורכב מדמיון המחבר.

אבל לאדם יש כל מיני דמיונות,

והם יכולים בהחלט לסתור זה את זה

ולכפות את עצמם על הדמיונות האחרים.

זה כמו שלאדם יש כל מיני רגשות.

הוא יכול להיות שמח,

הוא יכול להיות עצוב,

אבל הוא לא באמת יכול להיות

עצוב בצורה שמחה.

(כן, יש מי שיתחכמו על האמירה הזו,

ויגידו, בטח שיכול, הנה דוגמה.

אז זהו, אתם מתבלבלים עם

שמחה ועצב שמעורבבים.

וגם עם זה אפשר להתווכח,

אבל אני בוחר שלא)

הרבה מחברים נופלים בזה,

לצערי גם אצלנו.

אבל אנחנו לפחות מתריעים על כך,

וזו נפילה מתוך בחירה מודעת.

4. "הכל מובן לי, תודה"

את זה, בניגוד לסעיף הקודם,

צריך בהחלט לבנות ולהשיג.

כל ספר מתחיל מדף ריק,

כלומר חוסר הבנה מוחלט.

הספר אמור לבנות הבנה בנפש הקורא,

ואם הוא לא מצליח לעשות את זה

הוא לא יהיה מובן,

הוא לא יהיה אהוב.

מה הורס את זה?

שני דברים מנוגדים.

הראשון: עושר רעיוני יוצא דופן,

שגורם לכך שמרוב עצים לא רואים את היער.

השני: יישום שגוי של סעיף 2 ברשימה הזו,

הסעיף שמדבר על יצירת מתח.

הרבה מחברים טועים לחשוב

שהשארת הקורא באפלה

תיצור אצלו מתח.

* * *

אם רצית שיאהבו את הספר שלך,

בשיטה של בית העורכים -

חובה להשיג את ארבעת האוצרות האלה.

ומדובר בכל סוג של ספר,

פרוזה, עיון, אוטוביוגרפיה, הכל.

זו לא מעט עבודה.

ובדרך כלל, היא מחייבת

לא מעט ענווה ,

ויכולת אמיתית להגיד,

"ואללה, חסר לי משהו, אני צריך עזרה

כדי לחפור את האוצר הזה מתוכי".

יש מחברים שלא יכולים נפשית

לעשות את זה, כל אחד מטעם אחר.

אני מכבד את זה, אבל קצת מתבאס עבורם.

ו... יש גם מחברים שהתחילו ככה,

אבל עם הזמן רכשו את היכולת לקבל עזרה אמיתית.

אנחנו כל הזמן יוצרים מסלולים

שנועדו לתת למחברים כלים לכתוב ספרים אהובים.

https://bit.ly/3SuTv7d