חייו הקשים מנשוא של אוג

כל סיפור עלילתי בעולם מורכב ממבנה מאוד פשוט. מישהו, נגיד שקוראים לו אוג, רוצה משהו – ומשהו מפריע לו להשיג את זה.

כל כך פשוט, כל כך בסיסי, כל כך אנושי. גיבור רוצה מטרה, ויש בפניו הפרעה. בלי שלושת האלמנטים האלה אין סיפור מעניין.

בלי הגיבור, אין כאן סיפור אלא מאמר. הגיבור הופך את הסיפור לאנושי ומחבר אותו לקורא.

בלי המטרה, לגיבור לא תהיה סיבה לעשות דבר, ולא יהיה על מה לספר. אוג ישן. אוג מת. וזהו.

בלי ההפרעה, הגיבור לא יצטרך לאתגר את עצמו, וכך גם את הקורא. והסיפור יהיה משעמם. אוג רצה קפה, אוג שתה קפה.

סיפור מצליח יוצר עולם במוחם של הקוראים. עולם אליו הם יוכלו להתחבר. ולמה אנחנו מתחברים? למה שנמצא גם בעולם שלנו. למה שאנחנו עוברים כל יום. וכל יום, כל רגע, אנחנו עוברים קשיים ואתגרים.

כשאני רוצה קפה, הוא לא מתגשם לו באורח פלא בתוך הכוס שלידי. מה פתאום. אני צריך ללכת למטבח ולהכין לי. ושם מסתבר שאין כוס נקייה, כי אני שלומפר וכל הגמדים הקטנים בבית יצאו לחופשה. אז אני צריך למחול על כבודי ולשטוף כוס.

רק מה, הכוס נמצאת בקרקעית הכיור, ויותר דומה עכשו לצלחת פטרי. אז צריך לארגן קצת סבון כלים, שבדיוק נגמר, וכמובן שכרית ניקוי. ואז המים קרים מדי, אבל אני גיבור ומתמודד עם זה. וסוף סוף יש לי כוס נקיה. וגם כפית, כי אני הרי חכם ויודע להתכונן מראש.

ואז, בארון למעלה, הצנצנת עם הקפה האהוב עליי . ועם רון בלב וכוס ביד אני פותח אותה, ומגלה, לתדהמתי הצפויה לחלוטין, שאין שם קפה – למרות שאני היחיד בבית ששותה קפה כזה. משבר של ממש!

למזלי, הגמדים הקטנים קנו לי שקית קפה חדשה, ואני רק צריך לשפוך אותה לתוך הצנצנת. אך שוד ושבר - השקית הזו דורשת פתיחה ראשונית. כלומר, סכין. כלומר, לנבור שוב בקרקעית המזוהמת של הכיור, להושיט יד אל ג'ונגל הנבגים והעובש, ולשטוף סכין.

ואני לא מוכן לזה. יש מספריים. הם במגירה. לא במגירה הזו, לא במגירה השניה, לא בשליש – איפה, לעזאזל, המספריים?

אה, בחצר. גזמתי שם אתמול קצת נענע לתה.

אבל החצר סגורה, ולך תמצא מפתח. אני לא רוצה למצוא מפתח, אז אני מנסה לפתוח את שקית הקפה עם השיניים, כמו כל יצור אנושי סתגלן. ואני מצליח!

הבעיה היא רק שבתהליך, מרוב שמחה וששון, חצי שקית נשפכה לי על הרצפה של המטבח. ומישהו, אני לא יודע מי, יצטרך לנקות את זה אחר כך. בינתיים זה לא נורא, אפשר ללכת מסביב לנשורת הקפהאקטיבית הזו ולשפוך מהשקית את הגרגרים השחורים אל תוך הצנצנת, ואז ממנה בכפית אל תוך ה –

איפה שמתי את הכוס?

אני יכול להישבע שהיא היתה כאן הרגע. ממש כאן. אולי, כשחיפשתי אחרי המספריים, הנחתי אותה בסלון? כן, הנה היא, שם.

שמח וטוב לב אני הולך לסלון, אוסף את הכוס, חוזר למטבח, דורך ישר בתוך הקפה המפוזר על הרצפה, ומפיץ את הבשורה לשאר חלקי המטבח. יאוש.

אבל אני לא מתכוון לנקות את הקטסטרוף הזה עכשיו. קודם אני אשתה קפה וארגע. אני ניגש למתקן המים, לוחץ על הכפתור, מחכה כמה שניות, ומגלה שלחצתי על הכפתור של המים הקרים.

מה שמייצר בכוס שלי נוזל דלוח עם גרגרים צפים מעל, כפי שהם צפים מעל רצפת המטבח שלי. ובקרוב בכל הבית, כי דרכתי עליהם, כמובן.

אז קדימה. לשפוך את כל האושר הזה לכיור המטונף, לחזור למתקן המים, ללחוץ על כפתור ההרתחה, לחכות דקה עד שירתחו, בינתיים לשים עוד כפית בתוך הכוס, ואז למזוג, ואז לשבת, ואז לשתות.

ואז לקבל כוויה בלשון.

*

זהו המבנה הבסיסי של כל סיפור אנושי.

ואלה חלק המילים שכתבתי הבוקר, בספר הדרכת הכתיבה שלי.

לירון פיין