• talbe4

טיוטה אפורה יכולה להפוך לסיפור רבגוני. יש כמה כללים(קטנים)

טרי בזכרוני מהטקסט של אמש באקדמיה,

בו לדעתי עשינו פלאים - או פלאות,

לא בטוח מה הג'נדר הנכון כאן:

1. יש לך ערימת דמויות בסצנה? יופי.

מכניסים אותן אליה לאט לאט ובהדרגה,

נותנים לקוראים להתרגל ולמצות דמות

ורק אז מזכירים את הבאה.

2. בכל פעם שדמות נכנסת לסצנה,

אלה שכבר מוזכרות מגיבות אליה,

והיא כמובן מגיבה אליהן.

2.5 לעולם לא להתחיל טקסט

בשתי פסקאות של "אני אסביר לקוראים

מי הדמויות ואיפה הן נמצאות".

אפשר להתחיל במשפט שניים

של תיאור הסביבה,

אבל אז מייד לצלול לצבעים אחרים בטקסט,

אישיים יותר. דברים שנוגעים לדמות.

3. יש לך הרבה פרטים כלליים כאלה,

נגיד תיאורים ותחושות כלליות?

עדיף להעביר אותם דרך דיאלוגים

(דמות אחת שואלת אחרת, וכו')

מאשר סתם להגיד לקוראים.

4. נקודת מבט אישית

תמיד עדיפה על כללית.

גם אם יש מספר-על,

עדיף שהוא לא ידווח על דברים שקורים,

אלא יראה אותם בקלוז-אפ.

5. לכל דבר יש סיבה,

מחובתך לדעת אותה -

וזכותך לרמוז עליה

או להציג אותה לקוראים.

6. טקסט בלי כניסה למוח הדמויות

זה טקסט בלי נשמה.

7. הדרגה, הדרגה, הדרגה.

אנחנו בספר, יש לנו פנאי,

יש לנו סבלנות,

כל עוד זה מעניין לא נפסיק לקרוא.

אז לא צריך להאיץ הליכים.

8. דיאלוגים, כבר אמרנו?

שתמיד יהיה בהם קונפליקט.

קונפליקט עושה דברים מעניינים.

9. להאמין למה שכתבת זה טוב,

כי אז אפשר לנצל משפט מקרי

שנכתב ספונטנית בפסקה 2

כדי לייצר הפתעה או תובנה בפסקה 8.

10. לכל דמות יש אג'נדה.

יהיה טוב אם היא תביע אותה.

ויהיה טוב אם דמות נוספת תגיב לה.


6 צפיות0 תגובות