משחקים בנדמה לי: איך מוודאים שהדמויות שלכם לא מרמות את המציאות

הסופר הממוצע הוא שקרן פתולוגי. הוא לא משקר לקורא שלו, זה חלק מהחוזה ביניהם. הוא משקר לעצמו. הוא יושב מול המקלדת, כוס קפה קרה לידו, ומדמיין איך הגיבור שלו מבצע סדרת פעולות שקיימת רק בסרטים מצוירים. הוא כותב שהגיבור קפץ מעל הגדר, שלף אקדח, דרך אותו באוויר ונחת בגלגול מושלם תוך כדי שהוא יורה שלוש יריות מדויקות במרכז המטרה. נשמע נהדר, נכון? זהו, שלא. במציאות, הגיבור הזה היה כנראה שובר את הקרסול בנחיתה, והכדור היחיד שהוא היה יורה היה פוגע בענן חולף או בברך של עצמו.

הבעיה של רוב הכותבים היא חוסר הבנה פיזיקלי ופסיכולוגי של המציאות. הם שבויים בקלישאות קולנועיות ומניחים שהנייר יספוג הכל. הנייר באמת סופג, אבל הקורא לא. הקורא מרגיש כשמזייפים לו. הוא אולי לא יודע להסביר למה, אבל משהו בחוויית הקריאה נסדק. כדי לפתור את זה, אני מציע טכניקה פשוטה ואכזרית שאני קורא לה טכניקת המשחק. אל תדאגו, אתם לא צריכים להירשם לבית ספר למשחק או להתחיל לשנן מונולוגים של שייקספיר.

אתם פשוט צריכים להפסיק לכתוב ולהתחיל לזוז. טכניקת המשחק אומרת דבר פשוט: אם הדמות שלך עושה משהו, אתה חייב לבצע את הפעולה הזאת בעצמך, פיזית, בתוך החדר. רוצים לכתוב סצנת קרב במטבח? קומו מהכיסא. לכו למטבח. תנסו להגיע למגירת הסכינים כשמישהו תיאורטי מצמיד אתכם לשיש. אתם תגלו מהר מאוד שהיד שלכם לא ארוכה מספיק, שהזווית לא מאפשרת שליפה, ושהברך שלכם נתקעת בידית של התנור. הגילויים האלו הם הזהב של הכתיבה שלכם.

הם אלו שהופכים סצנה גנרית לסצנה שמרגישה אמיתית. כשאתם מבצעים את הפעולה, אתם מגלים את המגבלות של הגוף. אתם מגלים כמה זמן לוקח באמת להוציא מפתחות מהכיס כשהידיים רועדות. אתם מגלים שאם מישהו צועק עליכם ממרחק של מטר, אתם לא יכולים לענות לו במשפט מורכב של שלושים מילים בלי לקחת אוויר באמצע. המשחק הזה הוא לא רק פיזי, הוא גם כרונולוגי. אחת הטעויות הנפוצות ביותר היא עיוות הזמן. בסיפורים רבים הגיבור מספיק לנהל דיאלוג פילוסופי עמוק בזמן שהוא נופל מקומה חמישית.

בטכניקת המשחק, אתם מפעילים סטופר. הגיבור צריך לפרוץ מנעול בזמן שהמשטרה בדרך? קחו סיכת ראש, לכו לדלת הבית ותנסו לפתוח משהו. תראו כמה זמן לוקח לכם רק להכניס את הסיכה לחור. עכשיו תכפילו את זה בלחץ של סירנות ברקע. פתאום תבינו שהסצנה שכתבתם, שבה הוא פורץ את הדלת בשלוש שניות, היא פשוט מגוחכת. הדיוק הזה הוא מה שמפריד בין ספרות זולה לספרות טובה. זה לא אומר שאתם צריכים לכתוב דוח טכני משעמם.

זה אומר שאתם צריכים להשתמש במציאות כדי לייצר מתח אמיתי. המכשולים הפיזיים הם החברים הכי טובים של הסופר. העובדה שהגיבור לא מצליח להטעין את המחסנית כי האצבעות שלו חלקות מדם היא הרבה יותר מעניינת מהעובדה שהוא יורה כמו מכונה. ההתעסקות בפרטים הקטנים של הפעולה יוצרת אמינות. קורא שמאמין לפיזיקה שלכם, יאמין גם לרגשות שלכם. וזה מביא אותנו לחלק השני של הטכניקה: המשחק הרגשי. אחרי שבדקתם את הפיזיקה, תבדקו את הלוגיקה של התגובה.

אם הדמות שלכם הרגע עברה תאונת דרכים, האם היא באמת מסוגלת להתקשר לאמא שלה ולהסביר לה ברוגע איפה היא נמצאת? שבו על הרצפה, תנשמו מהר, תדמיינו את הדופק שלכם בשמיים, ועכשיו תנסו להגיד את המשפט שכתבתם בטיוטה. אם זה מרגיש מזויף בחדר העבודה שלכם, זה ירגיש מזויף גם על הדף. כותבים רבים מפחדים מהטכניקה הזאת כי היא מוציאה אותם מהאזור הנוח של הדמיון הפרוע ומכריחה אותם להתמודד עם מגבלות. אבל המגבלות הן המקום שבו היצירתיות באמת מתחילה.

כשאתה מגלה שהדמות שלך לא יכולה לברוח דרך החלון כי הוא קטן מדי, אתה נאלץ למצוא פתרון אחר, חכם יותר, מקורי יותר. זה הופך את העלילה לפחות צפויה. בסופו של דבר, המטרה היא לייצר חוויה טוטאלית עבור הקורא. כשהקורא מרגיש שהכותב יודע על מה הוא מדבר, שהוא בדק את השטח, שהוא מבין איך גוף אנושי פועל ואיך זמן עובד, הוא מרפה. הוא מפסיק להיות מבקר ספרותי והופך להיות שותף למסע. הוא סומך עליכם. וביטחון של קורא הוא המשאב הכי יקר שיש לכם.

אז בפעם הבאה שאתם כותבים סצנה של פעולה מהירה או אפילו פעולה יומיומית פשוטה כמו בישול ארוחה בזמן ריב, תעזבו את המקלדת. תעמדו, תנועו, תרגישו את המשקל של החפצים, את המחסור באוויר, את הזווית של המבט. תהיו השחקנים של הסיפור שלכם לפני שאתם הופכים להיות הביוגרפים שלו. המציאות היא לא האויב של הדמיון, היא המנוע שלו. ככל שתהיו נאמנים יותר לחוקי המשחק של העולם הזה, כך הסיפור שלכם ימריא גבוה יותר בעולמות אחרים.