• talbe4

נפרדים מאייקון תרבות, צביקה פיק. יהי זכרו ברוך

עודכן: 18 באוג׳

צבי כפית.

ככה סבתא שלי היתה קוראת לו.

היא היתה עולה מאפגניסטן,

דיברה עברית כמו שדיברה פרסית,

אבל כמה דברים לא ישבו לה על הלשון.

צבי כפית, היא קראה לו.

היא אהבה אותו.

אני פחות.

כשהייתי צעיר יותר,

הייתי פחות נאמן לעצמי

ויותר נאמן למה שהיה "נכון" לאהוב.

צבי כפית לא היה הבון טון אצלנו בבית,

וגם לא אצלנו בשכונה.

הוא היה דיסקו טארשי זול,

עם שיער ארוך ולא קשור לכלום,

שהיה גם שופע וגם מקליש

בעת ובעונה אחת

(לא ברור איך זה עבד)

עם קול מעצבן במיוחד.

באוטובוס 55,

שלקח אותי לגימנסיה הרצליה,

תלו למעלה בשטחי המודעות

המקומרים האלה,

פוסטרים של ספר שלו:

"צביקה פיק - מלאך או שטן?"

הוא בעיקר נראה לי מגוחך.

אטמתי את האוזניים

שלא ייכנסו לי הנצנצים לנשמה.

הייתי הרבה יותר מדי עצוב וקודר

למוזיקה שמחה.

צבי כפית.

פחחח.

אני, וכל המדינה,

פחחחחנו אותו.

ואז הוא עשה קאמבק עם דיווה

("מה, הוא עוד חי?")

והייתי קצת יותר פתוח

לקבל את עצמי, ולא את מה

ש"אני צריך להיות".

ואז קראתי כתבה עליו.

ראיון.

גם על השנים האפלות.

"לאט לאט הפסיקו אנשים לבוא להופעות",

הוא אמר בראיון (פחות או יותר, זה מהזיכרון שלי)

"והיו הופעות שהגיעו שניים שלושה אנשים.

ואז היתה הופעה אחת...

שאף אחד לא בא.

לא היה אפילו אדם אחד שרצה לראות אותי.

חשבתי לעצמי, מה, אני כזה גרוע?"

אני חושב שבכיתי כשקראתי

את המילים האלה,

זה פשוט קרע לי את הלב.

הופעה שאף אחד לא בא.

היקום מאותת לך שתמות,

לאף אחד לא אכפת ממך ומהאומנות שלך.

אבל הוא המשיך והאמין בעצמו.

והופיע גם מול אדם אחד.

ואז, פתאום,

כולם הבינו את הגאוניות שלו,

ואני הרשיתי לעצמי לאהוב

את המוזיקה השמחה שלו.

שתמיד היה בה גם משהו עצוב, אגב.

משהו בקול. קצת עצוב.

צבי כפית היה המאסטרו.

גם בגלל הכישרון.

גם בגלל הלחנים.

גם בגלל השואו.

אבל בשבילי,

בעיקר בזכות זה

שהוא אף פעם לא נשבר.

אני מאחל לך להיות צביקה פיק.

גם לי.


6 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

קודם כל, הקדמה (ויום אחרון למבצע): אנחנו מתחילים שנה חדשה, ובהחלט יכולות להיות לנו - לך ולי - ציפיות גדולות ממנה. השנה הזו הכנסנו 5 ספרים לרשימת 100 האהובים של EVRIT, כמעט יותר מכל הוצאה אחרת בישראל,