קורס חדש לעריכה ספרותית ואגו. של המחבר, העורך וגם שלי.

אמש, במהלך השיעור שהעברתי בקורס העריכה הספרותית (מחזור 7)

נדדה השיחה לענייני האגו היצירתי.

סליחה, לא נדדה.

אני כיוונתי אותה לשם במיוחד,

בגלל כל מיני מקרים שקרו לאחרונה

והדגישו בעיה שאני חייב לטפל בה.

מעורבות של עורך היא, אפריורית,

דבר שעלול לפגוע באגו של מחבר.

אני אומר את זה בעיקר כמחבר בעצמי,

כסופר שמאוד מאוד גאה ביצירות שהוא כותב

(שלוש מהן יוצגו בדוכן שלנו בשבוע הספר)

וכאחד שסבל מילדות מאגו מוגדל ודלקתי,

כזה שכל נגיעה בו כואבת עד צרחות.

אני גם אומר את זה כעורך מנוסה מאוד,

שעשה שגיאות בעבר ולומד מדי יום

איך לא לעשות אותן בהווה ובעתיד.

עורכים טריים, שמגיעים ישר מהקורס,

בכלל נוחים לחטוא בזה.

הם באים מתוך המון כוונות טובות,

ידע גדול ומעמיק במיוחד,

מוטיבציית על,

וקל להם מאוד לטעות בזה

ולעשות over doing.

דווקא מתוך הרצון הכי טוב.

אז היה דיון סוער,

ואחד מהסטודנטים, שגם לומד

(או לומדת, אני שומר על הג'נדר מעורפל בכוונה)

ציור

הודה שאם המורה שלו לציור

רק נוגע לו במכחול לקו דקיק אחד -

הוא לא מסוגל נפשית (!)

לחתום את השם שלו על הציור.

עד כדי כך.

אגו זה דבר קטלני,

קנאה זה דבר רעיל,

והתבצרות ב"רק שלי"

היא דבר מחליש ופוגע ביצירה.

ואני נזכרתי איך טיפלתי

בבעיית האגו של עצמי,

ואיך קרה שהיום אני מקבל

באושר ובשמחה