כסטודנטית שנה ג' בפקולטה למשפטים, החיים שלי היו די עמוסים ולחוצים.
ואז, ברגע אחד, הפכו ללחוצים הרבה יותר.
הייתי האחרונה שראתה את פרופסור אורלי באום בחיים. היא נמצאה מוטלת ללא רוח חיים בקליניקה המשפטית שבה נפגשתי איתה ערב קודם לכן. זה העמיד אותי במצב מאד לא נעים, בלשון המעטה. נחקרתי במשטרה, לעזאזל, והייתי ברשימת החשודים.
למרות ההחלטה לא להתעסק יותר בחקירות, נאלצתי לחזור. לשיטות הישנות של מצ"ח, להסקת מסקנות, לאילתורים. וזה לא היה פשוט. הייתי נואשת והשתמשתי בכל מה ובכל מי שיכולתי. כולל בדניאל שפיצר, סנגור צעיר עם עיניים כחולות, שלא עשה לי חיים קלים.
שום דבר לא היה ברור, חוץ מדבר אחד: המוות הזה שינה לי את החיים, לנצח.


তততততততততততততততততত


ספרה השני של עו"ד אריאלה נקר. בקרוב...