יש רגע אחד שכל כותב מנסה לייצר: הרגע שבו הקורא לא יכול לעצור. הוא יודע שצריך ללכת לישון, שיש לו עוד שעה עד שהאזעקה מצלצלת, שהספר ימתין לו מחר — אבל הוא הופך עמוד. ועוד עמוד. ועוד אחד. מה מניע אותו? שני דברים בלבד: פחד ותקווה. פחד ותקווה בכתיבה הם לא רגשות שהדמות מרגישה — הם רגשות שהקורא חווה. והם עובדים דווקא בשילוב. פחד בלי תקווה הוא ייאוש. תקווה בלי פחד היא שעמום. יחד הם יוצרים את המתח שלא מרפה. למה דווקא שניהם? כשאנחנו קוראים, אנחנו שואלים שאלה אחת כל הזמן: מה יקרה? ולשאלה

אחד הרגעים הכי הרסניים בחיי כל כותב הוא הרגע שבו הוא פותח ספר מוגמר מהמדף, קורא שתי שורות, ואז מסתכל על מה שכתב אתמול ואומר לעצמו: "זה חרא. אני חרא." אבל יש טעות בסיסית שם. הטעות: להשוות דברים שאי אפשר להשוות הספר שפגשת בחנות עבר שנים של עבודה. עורך ספרותי. עורך לשון. מגיה. שינויים, קיצורים, תוספות, ועוד שינויים. לפעמים חמש שנות כתיבה של הסופר עצמו, ועוד שנה של ליטוש עם הוצאת הספרים. הדראפט הראשון שלך הוא לא ספר. הוא חומר גלם. כמו שפלדה גלמית היא לא גשר — גם כתיבה ראשונה היא