"חבֵירה צעירה," ענתה לה ליליה באקצנט מוסקבאי כבד, מנופפת שוב בהתרגשות בידה קצוצת האמה, "אם את חושבת שאפשר ככה בקלות לבטל ארוחת צהריים, את לא מָבינה מה זה קיבוץ. את פשוט לא מָבינה מה זה קיבוץ!"

כל קיבוץ שומר בתוכו סודות.
חלקם מלאי יופי. חלקם אפלים. חלקם צחוק ושעשועים, חלקם דם וטירוף נפש. והסודות האלה, אסור להם שיצאו מחצר הקיבוץ. אבל כך או כך, הם בכל זאת מוצאים את דרכם החוצה.
בקובץ סיפורים יוצא דופן זה מצייר צביקה אלון את חוויות הקיבוץ משנות החמישים של המאה הקודמת ועד לימים אלה ממש. כמה מהסיפורים דוקומנטריים לחלוטין, קצתם עירוב של מציאות ודמיון, ואחרים בדיון מוחלט, וכולם יחד מתחברים לתמונת געגועים – ואולי לקינה – שבמרכזה הקיבוץ שהיה, ואינו עוד.

"שלום לכולכם... סלחו לי..." מלמל הארכיונאי הוותיק והדליק את הגפרור האחרון.


তততততততততততততততততত


צביקה אלון (74) הוא בן קיבוץ המעפיל במקור, 'בוגר' שני קיבוצים נוספים ומושבה אחת, וכיום מתגורר בגבעתיים. עורך הפרק "נוסטלגיה קיבוצית" באתר האינטרנט "נוסטלגיה אונליין". הפיק וערך את שני קובצי הסיפורים "כותבים קיבוץ" (מבחר סיפורים מתוך אתר האינטרנט "סיפורי קיבוצים" זצ"ל). "בבקשה, ספר לי קיבוץ..." הוא ספרו הרביעי.