הייתי ילדת מוסדות עסוקה עד מעל לראש בלסדר לעצמי את החיים, כי לא היה מי שיסדר אותם בשבילי. וכשבגרתי – הגעתי ל"כסית". שם פגשתי את שמוליק קראוס שהיה חלק חשוב בחיי, ושם הציע לי אורי זוהר את תפקיד רותי, הזונה ב"מציצים" ששאלה את המשפט האלמותי "זה ילד זה?" והייתי גם שילה מ"שיער", עם צביקה פיק וגבי שושן. תמיד חזרתי ל"כסית" עם חצקל והאחרים שהיו לי כעוגן.
הופעתי ב"פינג'אן" בניו יורק. שם הכרתי את ליאונרד כהן ושם קיבלתי תפקיד מרכזי ב"זורבה היווני" בברודווי. גם שלומי שבת הופיע ב"פינג'אן" ועבורו כתבתי את מילות השיר "מן החושך חזרתי" ועוד.
באותה תקופה, כשהאחות הושיטה תינוק לידיי, מרוב התרגשות לקח לי זמן לקלוט שהוא שלי. קראתי לו אדם, ונשבעתי שתהיה לו ילדות טובה משהייתה לי.
אז איך קרה שהכנסתי אותו לפנימיית "הדסים"? התשובות בספר.


ততততততততততততততততততততত


מרגלית אנקורי, שחקנית וזמרת, שיחקה ב"מציצים". זכתה ב"כינור דוד" על תפקידה כשילה ב"שיער". כתבה והלחינה את שני אלבומיה: "מוכרחים לזוז" ו"זה לא מה שהיה".
בספר זה לא מה שהיה מפיחה מרגלית חיים בימי "כסית" וילדי הפרחים, ומתארת באופן כובש ומכמיר לב את גלגולי חייה שיש בהם גם מן החושך וגם מן הזוהר ואורות הבמה.