יש רגע אחד שכל כותב מנסה לייצר: הרגע שבו הקורא לא יכול לעצור. הוא יודע שצריך ללכת לישון, שיש לו עוד שעה עד שהאזעקה מצלצלת, שהספר ימתין לו מחר — אבל הוא הופך עמוד. ועוד עמוד. ועוד אחד. מה מניע אותו? שני דברים בלבד: פחד ותקווה. פחד ותקווה בכתיבה הם לא רגשות שהדמות מרגישה — הם רגשות שהקורא חווה. והם עובדים דווקא בשילוב. פחד בלי תקווה הוא ייאוש. תקווה בלי פחד היא שעמום. יחד הם יוצרים את המתח שלא מרפה. למה דווקא שניהם? כשאנחנו קוראים, אנחנו שואלים שאלה אחת כל הזמן: מה יקרה? ולשאלה