אתמול כתבתי פוסט בפייסבוק שעורר מהומת אלוהים, והמצחיק זה שאפילו לא אני כתבתי אותו. לא, לא בינה מלאכותית כתבה אותו. פשוט צילמתי מסך אנונימי מתכתובת וואטסאפ עם אדם מוכשר ויקר לליבי, ששפך בפניי כאב אישי שלו. האדם הזה מתלבש בסגנון אחר ממני, ומציית לחוקים שממש לא מדברים אליי, ועדיין - הוא אדם. כשצובטים אותו הוא מצתבט. כתבתי את הפוסט כדי להוציא לאור את המשותף, את האנושיות ואת החמלה. ו... לצערי גיליתי שעוררתי רבים לחשוף דווקא צדדים אחרים שלהם. כמעט לאף אחד לא היה אכפת מ"ההוא". הכל ב

ראיינתי את אוראל כהן, מחברת אחד הספרים שאני הכי גאה בהם: "שניים משניים" (ערכה דולב בן ארוש), קומדיה רומנטית עם לא מעט שיניים. הספר הזה נבחר לאחד מ-100 האהובים וגם לאחד מ-100 הנמכרים ביותר בעברית, ואתמול אפילו חזר לרשימת רבי המכר שם. (הוא במבצע עכשיו, שווה לנצל) הראיון מאוד מעניין. אנחנו מדברים על הפרק הראשון השערורייתי, על דעות קדומות, על קומדיות רומנטיות, על ספרות בועטת במסווה של רגועה, על כריס המסוורת', על חברים ועל סיינפלד, על משפחות אלטרנטיביות, על העצמה נשית, על תהליך הכ

זה שם שאני המצאתי, או כך טוען לפחות ספיר רוזנבוים. אני זוכר את השיחה הזו, בטלפון. הוא התקשר להתייעץ בי ואני, אני הייתי מרוכז רק בלהפחית את הכאב שבי, למרות שמי ששכל בת - זה הוא. את ספיר הכרתי לפני כמה שנים. הוא היה מראשוני הסופרים שערכתי, וגם למד כתיבה תוך כדי. הספר שלו נקרא "פרטיזן בתל אביב", ולמרות שהוא דמיוני יש בו אלמנטים אוטוביוגרפיים, כי אביו של ספיר התאבד באופן מחריד, בדרך שהיתה מצלקת את הנפש שלי באופן בלתי הפיך. את הכאב הזה ספיר נשא עימו במשך שנים, ובסוף הפך אותו לספר

1. עוד ספר מתנה! (נגיד שזה ליומולדת שלי אבל האמת היא שזה למטרת כתיבת ביקורות) והפעם: "נשל הנחשה", של ליאור ניר. את הספר הזה אני עזרתי לפתח, ואני כאילו "חצי עורך" שלו. ליאור עצמה היא סופרת מחוננת, וגם עורכת שעובדת איתנו. זה גב הספר במהדורה החדשה, כפי שפותח במסגרת האקדמיה לסופרים, שלנו: *** היי, אני חייבת את העצה שלך. זוכרת את ארז? החבר הראשון שלי, מהתיכון, זה שהיה גם החבר הכי טוב של אחי הגדול? אז פגשתי אותו עוד פעם. זה לא היה כזה ביג דיל, אם זה לא היה כזה מסובך. מה, אני ברומן