אדם מגיע לפסיכולוג. הוא חושב שהוא מכיר את עצמו, מודע לעצמו, מכיר את הסיפור של עצמו. הוא הרי יודע מי הוא! הוא בוודאי לא חושב שמה שהוא יודע, מה שהוא מודע אליו, מה שמרכיב את המודע שלו הוא רק קצה הקרחון של מי שהוא באמת. הוא לא משער בנפשו שמתחת לפני השטח מסתתר אדם אחר, אדם שהוא לא ממש מכיר ובטח לא מודע אליו. הוא בוודאי לא חושב שכמעט את כל המעשים שלו, את כל התגובות שלו, את כל הדרך בה הוא מתנהל, קובע האדם האחר. זה שמתחת לפני השטח. זה שאף אחד לא רואה, גם לא הוא עצמו. ואז, על כורסת המ

היא היתה הזונה ב"מציצים". היא היתה אחת הנסיכות של "כסית". היא היתה אחד ממוקדי הרכילות הגדולים של הבוהמה התל אביבית, ויש לה סיפורים בלי סוף על שמוליק קראוס, אורי זוהר, צביקה פיק, גבי שושן, חצקל איש כסית ואפילו ליאונרד כהן. עכשיו הסיפור של מרגלית אנקורי יוצא לאור, והוא הולך לקרוע לכם את הלב. ובנימה אישית: זו גאווה עצומה להוציא את סיפור החיים של אגדה ישראלית אמיתית, אבל כזו שמגיעה בלי כינורות ובלי התייפיפות. מרגלית אנקורי, השחקנית והזמרת שהופיעה ב"מציצים" וב"שיער", החביאה שנים

אנחנו נמצאים בעידן חוסר הפשרה. מוזר לי, המשפט הזה שכתבתי פתאום. התכוונתי לכתוב משהו אחר לגמרי, על ראפור, על התאמה בין הסגנון שלנו לסגנון של מי שמולנו, במיוחד בהיבט של עורך ונערך. (מחזור 9 של קורס העריכה הספרותית יצא אמש לדרכו, בקול תרועה, והרכב האנשים בו מרגש אותי מאוד) אבל אולי זה קשור. הכל קשור. אז: אנחנו נמצאים בעידן חוסר הפשרה. יותר ויותר אנשים לא מוכנים להתפשר על דבר. מעדיפים לצאת למלחמה במקום לדבר. דיבור נתפס כחולשה, כי מהי מילה לעומת אגרוף? וכן, זה קשור. אחזור לנו

זו לא תופעה ייחודית לך. ממש לא. חומת ההתנגדות האוטומטית מוכרת לכל יוצר ויוצרת, היא בנשמה שלנו, היא חלק מהזהות שלנו. ככה היא עובדת: 1. מגיע פידבק. לפעמים אנחנו מבקשים אותו, ולפעמים אנחנו לא מבקשים אותו, אבל בכל זאת מקבלים אותו. ולפעמים הפידבק מגיע ממניעים רעים, ונועד להוריד אותנו ולרומם את המפדבק. ולפעמים הוא מגיע ממניעים טובים, של רצון לעזור. ולפעמים הרצון לעזור נשאר בגדר רצון, כי אין למפדבק מושג ואין לו יכולת לעזור. ולפעמים הרצון לעזור מגיע קומפלט ארוז ביכולת, בחוכמה ובידע ל

איך לבצע פרויקטים ענקיים? התחלתי וסיימתי רבים מאוד. כרגע אני בתוך 4 כאלה, כל אחד מהם ראוי למשרה מלאה, ואף אחד מהם לא נכלל בתוך תריסר הספרים שאני עורך כרגע. הבעיה בפרויקטים ענקיים: אי אפשר להכיל אותם, מרוב שהם גדולים. פשוט לא רואים את הסוף שלהם. הם מייאשים מעצם היותם. בנוסף, אני אדם שמשתעמם בקלות. וברור מה זה עושה לפרודוקטיביות. השיטה שלי: 1. לעשות את הצעד הראשון. הוא הכי קשה - עד שעושים אותו. לכן זה חייב להיות צעד קטנטן. זה יכול להיות פשוט לפתוח מצגת ולקרוא לה בשם. אולי להכין