הקשבה לצד השני יכולה להפוך את החיים לטובים יותר
אנחנו נמצאים בעידן חוסר הפשרה.
מוזר לי, המשפט הזה שכתבתי פתאום.
התכוונתי לכתוב משהו אחר לגמרי,
על ראפור, על התאמה בין
הסגנון שלנו לסגנון של מי שמולנו,
במיוחד בהיבט של עורך ונערך.
(מחזור 9 של קורס העריכה הספרותית
יצא אמש לדרכו, בקול תרועה,
והרכב האנשים בו מרגש אותי מאוד)
אבל אולי זה קשור.
הכל קשור.
אז: אנחנו נמצאים בעידן חוסר הפשרה.
יותר ויותר אנשים לא מוכנים להתפשר על דבר.
מעדיפים לצאת למלחמה במקום לדבר.
דיבור נתפס כחולשה,
כי מהי מילה לעומת אגרוף?
וכן, זה קשור.
אחזור לנושא המרכזי, סגנונות תקשורת.
זה אחד מהאלמנטים הכי חשובים
בתהליך עריכת ספר.
עורכת ונערכת, או עורך ונערך,
או כל מיקס מגדרי אחר,
חייבים להרגיש בנוח זה עם זה.
שיש להם שפה משותפת.
ואיך זה קורה?
על ידי הקשבה לצד השני...
והתאמה קטנה לסגנון שלו.
קוראים לזה ראפור.
לטוני רובינס יש על זה סרטון נהדר
העיקרון מאוד פשוט:
אם האדם שאני בא לעזור לו
מופנם ועדין -
אני גם אדבר אליו באופן מופנם ועדין.
אחרת הוא ירגיש שאני בא לתקוף אותו.
אם מי שמולי אגרסיבי וכוחני?
אהיה אגרסיבי מולו
(רואה את הקשר לעידן אי הפשרה?)
אחרת הוא ירגיש שאין לי עוצמה מספקת
וכנראה גם אין לי ידע מספיק.
אם האדם אינטלקטואל ומדבר גבוהה -
אדבר איתו גבוהה גבוהה.
אחרת הוא יחשוב שאני בור.
אם האדם מדבר במישלב נמוך -
אני אמנע ממילים של בית מרקחת.
אחרת הוא יחשוב שאני מתנשא עליו.
זה נכון לכל דבר: פגישה אישית,
טלפון, זום, אימיילים.
אני, כמובן, לא מושלם בזה.
גם לא טוב מאוד. אבל אני לומד ומשתפר.
וגיליתי, בעזרתו של עוז,
שאותו אני עורך וממנו אני לומד,
שיש סגנון התנהגות אחד
שמדבר טוב כמעט לכולם:
סקרנות.
אם אני סקרן לגבי האדם שמולי,
זה כמעט תמיד מעורר תגובה טובה
(פרט לאנשים שחרדים לפרטיותם)
ופותח קשר טוב.
כמובן שלעורך ספרותי זו תכונה נחוצה,
כי אחת המטרות הגדולות ביותר
היא להבין את הנערכים,
ואת מה שהם באמת רצו לומר
דרך הכתיבה שלהם.
סקרנות היא פתיחות ללא הבעת חולשה.
זה נחמד, שווה לנסות את זה.
