רוב הסופרים שמתחילים את דרכם עושים טעות אחת קריטית שהורסת להם את הסיכוי להגיע למדף הספרים שלכם. הם הופכים את הדמויות שלהם לרובוטים מקולקלים או למריונטות על חוטים. זה לא קורה בגלל שהם לא יודעים לתאר רגש, אלא בגלל שהם פשוט לא מבינים איך גוף האדם עובד. הם כותבים טקסט שנראה טוב על הנייר, אבל המוח של הקורא מזהה שמשהו כאן מזויף. המוח האנושי הוא מכונה משומנת לזיהוי חוסר עקביות, וכשאתם הופכים את סדר הפעולות הטבעי, הקורא שלכם מקבל סוג של בחילת ים ספרותית. הוא לא ידע להצביע על הבעיה, ה

בואו נשים את הדברים על השולחן. המגירה שלכם לא מחכה ליצירת המופת שתבשיל בתוכה כמו יין יוקרתי. היא מחכה שהדפים יצהיבו, שהקבצים יימחקו בגלל כשל בכונן הקשיח, ושכל הרעיונות המבריקים שלכם יתפוגגו לאבק של פחד. כל מי שאומר שהוא כותב למגירה בעצם מספר לעצמו סיפור יפה כדי לא להודות באמת הפשוטה והכואבת. הוא פשוט מפחד. הוא מפחד שהמילים שלו לא מספיק טובות, הוא מפחד שמישהו יצחק עליו, והוא בעיקר מפחד לגלות שהוא לא הסופר שהוא דמיין את עצמו להיות בתוך הראש שלו. הכתיבה למגירה היא האויב הגדול בי

גלו למה ניסיון לשלב יותר מדי ז'אנרים בספר אחד עלול להרחיק קוראים, ואיך חוק האלימינציה יעזור לכם לכתוב ספר עמוק וממוקד.

בואו נדבר על הטעות הכי גדולה שאתם עושים כששתי דמויות שלכם מתיישבות לקפה. אתם הופכים אותן לקריינים של ערוץ ההיסטוריה. זה קורה לטובים ביותר, וזה קורה בעיקר כשמנסים לדחוף לקורא אינפורמציה הכרחית לעלילה. זה נקרא בספרות מקצועית 'כפי שאתה יודע, בוב', וזה הרגע שבו הקורא שלכם סוגר את הספר או עובר לרפרף ברשתות החברתיות. כשדמות אחת אומרת לשנייה 'כפי שאתה יודע, בוב, מאז שאבא שלנו נעלם בים לפני עשר שנים והשאיר לנו רק את המפה המסתורית הזאת, אנחנו בקושי סוגרים את החודש', אתם לא כותבים דיאל

למדו איך להשתמש בטכניקת הדיווח כדי לעצב כל עלילה מחדש ולהגדיר את קהל היעד שלכם.