למה הקוראים של היום מעדיפים פסיכולוגיה מעמיקה על פני אקשן חיצוני? גלו איך לבנות דמויות מורכבות שיהפכו את הספר שלכם להצלחה.

רוב הכותבים המתחילים עושים טעות פטאלית. הם חושבים שהפתעה היא משהו שקורה בסוף. הם שומרים את השפן בכובע, מחזיקים אותו חזק, ובשנייה האחרונה שולפים אותו באוויר. הבעיה היא שהקהל כבר ראה את האוזניים מבצבצות מהבד עוד בפרק השלישי. הפתעה אמיתית היא לא תוצאה של חוסר במידע. היא תוצאה של עודף במידע מוטעה שהקורא בנה לעצמו בראש, בשיתוף פעולה מלא שלכם. כדי לבנות פער מידע אפקטיבי, אתם צריכים להבין איך המוח האנושי עובד. אנחנו מכונות של השלמת תבניות. אם נראה אדם רץ עם סכין לכיוון אישה שצורחת,

גלו כיצד להשתמש בשיחת "הרעיון הגדול" כדי לחשוף את הגאונות בסיפור שלכם, גם אם זה דורש מחיקה של עשרות אלפי מילים. טיפ כתיבה מנצח.

רוב הסופרים שמתחילים את דרכם עושים טעות אחת קריטית שהורסת להם את הסיכוי להגיע למדף הספרים שלכם. הם הופכים את הדמויות שלהם לרובוטים מקולקלים או למריונטות על חוטים. זה לא קורה בגלל שהם לא יודעים לתאר רגש, אלא בגלל שהם פשוט לא מבינים איך גוף האדם עובד. הם כותבים טקסט שנראה טוב על הנייר, אבל המוח של הקורא מזהה שמשהו כאן מזויף. המוח האנושי הוא מכונה משומנת לזיהוי חוסר עקביות, וכשאתם הופכים את סדר הפעולות הטבעי, הקורא שלכם מקבל סוג של בחילת ים ספרותית. הוא לא ידע להצביע על הבעיה, ה

בואו נשים את הדברים על השולחן. המגירה שלכם לא מחכה ליצירת המופת שתבשיל בתוכה כמו יין יוקרתי. היא מחכה שהדפים יצהיבו, שהקבצים יימחקו בגלל כשל בכונן הקשיח, ושכל הרעיונות המבריקים שלכם יתפוגגו לאבק של פחד. כל מי שאומר שהוא כותב למגירה בעצם מספר לעצמו סיפור יפה כדי לא להודות באמת הפשוטה והכואבת. הוא פשוט מפחד. הוא מפחד שהמילים שלו לא מספיק טובות, הוא מפחד שמישהו יצחק עליו, והוא בעיקר מפחד לגלות שהוא לא הסופר שהוא דמיין את עצמו להיות בתוך הראש שלו. הכתיבה למגירה היא האויב הגדול בי