אתמול ניהלתי שיחה עם מחבר (הוא לא קורא לעצמו מחבר, הוא קורא לעצמו פסיכולוג קליני. והוא באמת פסיכולוג קליני, ומרצה, פרופסור גולן שחר*, אוניברסיטת YALE) שאני עורך לו, בפעם הראשונה בחיי, מחזה לתיאטרון (!) לא פחות (אני משתמש ביותר מדי סוגריימים, אני חייב להפסיק עם זה). (התמכרות! הצילו!) (טוב, נמשיך) אז, בקיצור, הוא עובד איתי על המחזה שלו, ועל הדרך גם מראה אותו לבמאים, למנהלי תיאטראות ולשחקנים ומקבל אינפוטים חיוביים כאלה ואחרים. ומה הוא אומר לי? "כל אחד אומר שזה אחלה, ואז מנסה להת

קוריוז (ואולי זו דווקא מובן מאליו): מתוך יותר ממאה עורכות ועורכים שסיימו בהצלחה את קורס העריכה הספרותית המתקדמת עשרות רבות כבר הוציאו ספרים משלהן (לשון נקבה, כי ככה בא לי). חלקן אפילו יותר מספר אחד! זו תעודת כבוד רצינית, כי זה אומר שהן העמיקו היטב אל היסודות הקמאיים והעמוקים שנמצאים בתוך האמירה הספרותית, ולקחו אותן לכתיבה חכמה של הנשמה שלהן. בכל מיני דרכים. אחת מהן היא יעל שלמון ברנע, המופלאה, שגם עורכת לשון וגם עורכת ספרות, בחרה לתרגם את רב המכר הבינלאומי של "שינדלר בגרסה הנ

היה לי דחוס מדי בבוקר, בדיקות וכו' (הכל בסדר בינתיים) ואחר כך היה עוד יותר דחוס. המון מחשבות היו לי. יחסינו (אני עם עצמי) לאן וכו'. בשנים האחרונות הקדשתי את עצמי לכתיבה של כל מיני אנשים אחרים. אין ספק שזה גורם לסיפוק בלתי רגיל, זה גם המקצוע שלי והעבודה שלי, אבל... כמובן שמשהו חסר, כי לפני הכל אני יוצר וסופר. אני צריך להקדיש יותר זמן לעצמי, ליצירה שלי ולכתיבה שלי עד לפני מספר ימים זה נראה לי קשה מאוד, על סף הבלתי אפשרי. כתיבה היא תהליך איטי, וצריך (בדרך כלל) לכתוב הרבה ספרים כ

אבא שלי היה קורא לו סטיב טוסטר. מצחיק. משום מה, כל פעם שרוצים לזלזל בפריצות דרך טכנולוגיות משווים אותם לטוסטרים. אבל תראו לי ילד אחד מסוף שנות השבעים שלא היה רץ "סטיב אוסטין סטייל", בסלואו מושן מוגזם, תוך שהוא פולט מפיו צלילי, המממ, א א א א א של שרירי פלדה נמתחים - ואראה לכם ילד שלא ראה טלוויזיה. היה אפילו שיר על סטיב אוסטין בעברית! של מוטי גלעדי, אני זוכר אותו מהשירוויזיון בשחור לבן. האיש ששווה מיליונים פוצץ לנו את הדמיון. אולי לא ידעת, אבל הסדרה המיתולוגית והקצרה (רק 4 ע

אתמול כתבתי פוסט בפייסבוק שעורר מהומת אלוהים, והמצחיק זה שאפילו לא אני כתבתי אותו. לא, לא בינה מלאכותית כתבה אותו. פשוט צילמתי מסך אנונימי מתכתובת וואטסאפ עם אדם מוכשר ויקר לליבי, ששפך בפניי כאב אישי שלו. האדם הזה מתלבש בסגנון אחר ממני, ומציית לחוקים שממש לא מדברים אליי, ועדיין - הוא אדם. כשצובטים אותו הוא מצתבט. כתבתי את הפוסט כדי להוציא לאור את המשותף, את האנושיות ואת החמלה. ו... לצערי גיליתי שעוררתי רבים לחשוף דווקא צדדים אחרים שלהם. כמעט לאף אחד לא היה אכפת מ"ההוא". הכל ב