יש טעות אחת שחוזרת על עצמה אצל כמעט כל כותב שמתיישב מול המקלדת בפעם הראשונה. הם קוראים לזה תיאור, אני קורא לזה הצפת מידע מיותרת. הם מרגישים שאם הם לא יסבירו לקורא בדיוק מה הדמות מרגישה, מה היא אכלה בבוקר ולמה סבתא שלה החליטה להגר מפולין בקיץ של שנת שלושים ושתיים, הקורא פשוט לא יבין. הם פוחדים מהחלל הריק. הם פוחדים שהקורא ילך לאיבוד בתוך השתיקה. אבל האמת היא הפוכה לגמרי. השתיקה היא המקום שבו הספר שלכם באמת מתחיל לחיות. המינגווי, איש שידע דבר או שניים על כתיבה חדה ועל שתייה מופ

גלו כיצד מבנה סיפורי נכון מאפשר יצירתיות ומורכבות אינסופית בדומה למבנה של פתית שלג.

למה עמוד הפתיחה שלכם הוא חוזה מחייב עם הקורא? גלו איך ליצור הבטחה ספרותית חזקה, להימנע ממלכודות כתיבה נפוצות ולגרום לקוראים להישאר עד הסוף.

למדו איך לכתוב בשיטת ה"אוטוסטרדה" בלי ללכת לאיבוד. טיפים מעשיים לתכנון גמיש ומניעת מבוי סתום בעלילה.

בואו נדבר על המשיכה הזאת שיש לנו לדברים שלא נועדו עבורנו. המכתב שהושאר על השולחן, היומן שנשכח בטעות בתיק פתוח, הפתק הקטן שמישהו קימט והשליך לפח. יש משהו בחדירה לפרטיות של דמות פיקטיבית שגורם לקורא להרגיש שהוא לא רק צופה מהצד, אלא שותף לסוד. זהו אפקט המציצנות, והוא אחד הכלים העוצמתיים ביותר בארגז הכלים של סופר, אם הוא יודע להשתמש בו בלי להישמע כמו קריין בחדשות. כתיבה בפורמט יומן או מכתבים, מה שנקרא בספרות מקצועית הרומן האפיסטולרי, היא לא המצאה של המאה האחרונה. למעשה, כמה מהקלא