ממה עשוי זיכרון?
אתמול, בשיעור הכתיבה באקדמיה,
ביקשתי מהמשתתפים לכתוב זיכרון.
יצאו סיפורים יפים.
ריגשו גם.
ואז שאלתי אותם שאלה פשוטה:
ממה עשוי זיכרון?
זו לא שאלה קלה.
ספר עשוי מדפים כרוכים מלוכלכים בדיו.
פלסטיק עשוי מדינוזאורים שנרקבו.
חשמל עשוי מאלקטרונים תזזיתיים.
אור עשוי מפוטונים.
ממה עשוי זיכרון?
זיכרון עשוי מקשרים חשמליים
שנוצרו בין נוירונים במוח שלנו.
נוירונים שבעבר לא היו קשורים אחד לשני,
למרות שהיו סמוכים אחד לשני.
ואז, אני לא יודע אם הם זזו,
או שמשהו אחר זז,
אבל בטוח משהו איכשהו השתנה שם
והנה יש קשר.
והנה יש זיכרון.
כשאנחנו שוכחים, זה בגלל
שמשהו משתנה שוב.
נוירונים שהיו קשורים אחד לשני,
פתאום כבר לא קשורים אחד לשני.
אולי זזו.
אולי אחד מהם מת.
וזה קורה רבה בהזדקנות,
כשכל מיני תאים שלנו מתים.
כשאנחנו שוכחים,
זה כי משהו בתוכנו מת.
ממה עשוי זיכרון?
זיכרון עשוי, פיזית, מתאי מוח שלנו.
הזיכרון שלי הוא, בעצם, אני.
בדיוק כשם שהידיים שלי הן אני.
והלב שלי הוא אני.
אבל, למעשה, הזיכרון שלי
הוא הרבה יותר אני
מהלב שלי, ומהכליות שלי,
ומכל דבר אחר שלי.
יש דרך טכנית לעשות השתלת לב.
אולי היא לא מוצלחת תמיד,
אבל בעיקרון יש לנו מושג לא רע
מה לנתק ומה לחבר
ומה לקוות שיתאחה ויחלים
כדי להמשיך עם לב חלופי.
אי אפשר להמשיך עם זיכרון חלופי.
וגם אין לנו מושג מה להחליף
כדי לקבל בחזרה את זיכרון הטעם
של הגפילטע של סבתא הלה,
של הגונדי של סבתא רבקה,
או של העלבון שחשתי
כשסילקו אותי מהבית שלה
כשהייתי חייל.
לעלבון אין טעם,
אבל לזיכרון שלו יש.
גם לקנה של 16-M יש טעם.
אני יודע, כי טעמתי את זה אז.
אני זוכר את זה כאילו זה קרה
אתמול בלילה, בתק"ש בצאלים.
זיכרון מורכב מאני.
ועוד יותר מזה:
אני מורכב מזיכרון.
בגלל זה אנחנו גדלים ככל שאנחנו גדלים,
כי יש לנו יותר ויותר זכרונות,
כלומר: יותר ויותר "אני".
עד שמתהפכת המגמה, כמובן,
ואז אנחנו הולכים וקטנים.
ומה קורה כשאנחנו נזכרים?
אנחנו שמים לב ל"אני" שלנו.
אנחנו הופכים לייחודיים,
כי אין דרך להחליף זיכרון.
הוא חד פעמי, אישי,
מיוחד יותר מכל פתית שלג.
והייחודיות הזו היא אותנטית.
ואת האותנטיות הזו מרגישים בכתיבה.
כל סופר גדול מכניס את הזכרונות שלו
לתוך מה שהוא כותב.
לפעמים זה באמת ביוגרפי,
אבל לרוב זה פשוט (ומסובך)
השלכה של משהו אחד על משהו אחר.
למשל, אם אכתוב על מישהו
שמאיימים עליו עם רובה,
אני אדע איך הקנה ירגיש לו
על הלשון הנבהלת ועל החיך העליון
ואיזה טעם וריח יחגגו שם.
אני אכתוב את זה הכי אותנטי.
כדי להפוך את הסיפור שלי לאותנטי,
אני צריך לשלב בו זכרונות,
כמה שיותר וכמה שיותר זמן.
מחר היו עולים גם לקבר שלי,
1971-1991
לו התחזוקה בנשקייה של בצ"פ מרכז
היתה פחות ביזיון, ובנשק המעפן
שלי לא היה מעצור.
חבקו את הילדים שלכם.
כתבו במוחם זכרונות טובים.
