אתמול ארגנתי את הממ"ד. כלומר, סגרתי את חלון הפלדה (הוא בדרך כלל פתוח) ופיניתי את המיטה, כדי שילדון הבית יוכל לישון בה. שקט מתוח עובר על ישובי החוטף, שקט מתוח עובר עלינו כמכבש. כולנו בסיפור מתח. מה זה מתח? מתח זה הפוטנציאל שמשהו יקרה. זה הפער בין המצב כרגע... למצב שיכול לקרות. מתח הוא התבלין הסיפורי החשוב ביותר, הוא זה שגורם לנו לקרוא את השורה הבאה. ולמה נקרא אותה? כי יש לנו ציפיות ממנה, ואנחנו לא יודעים מה יקרה בה. אפשר להכניס מתח לכל דבר, כי מתח קשור, לפני הכל, לסגנון הכתיבה

אתמול, בשיעור הכתיבה באקדמיה, ביקשתי מהמשתתפים לכתוב זיכרון. יצאו סיפורים יפים. ריגשו גם. ואז שאלתי אותם שאלה פשוטה: ממה עשוי זיכרון? זו לא שאלה קלה. ספר עשוי מדפים כרוכים מלוכלכים בדיו. פלסטיק עשוי מדינוזאורים שנרקבו. חשמל עשוי מאלקטרונים תזזיתיים. אור עשוי מפוטונים. ממה עשוי זיכרון? זיכרון עשוי מקשרים חשמליים שנוצרו בין נוירונים במוח שלנו. נוירונים שבעבר לא היו קשורים אחד לשני, למרות שהיו סמוכים אחד לשני. ואז, אני לא יודע אם הם זזו, או שמשהו אחר זז, אבל בטוח משהו איכשהו השת

המוח שלנו הוא מכונת אסוציאציות. כלומר, מכונת הקשרים. כל דבר שהוא חווה - מייד מזניק החוצה הקשרים לזכרונות שכבר קיימים אצלו. נגיד, קומקום. מה עבר לך בראש כשקראת את זה? האם ראית קומקום בעיני רוחך? ואם כן, האם הוא היה מתכתי, מונח על הגז? ו... האם היתה לו זרבובית (זורבה-מה?) אלומיניום כזו, מעוקלת? שמעת את שריקת הקומקום מתגברת? ואולי ראית משהו אחר לגמרי, קומקום מפלסטיק, מחובר לחשמל, והצליל שרץ לך בראש היה אותו "פלאק" של ניתוק המתג החשמלי? שני אנשים קראו "קומקום". כל אחד ראה בעיני ר

הימים האחרונים שלי מסתובבים סביב מילה אחת ברורה. שלשום, למשל, נתתי פידבק לאחת מהסטודנטיות בקורס העריכה הספרותית. היא ניתחה יצירה מבחינת אאוטליין וארכיטיפ (במקרה זו היתה יצירה שלי, סוף איכילוב) ו... הגיעה לעומקים אדירים ומגוונים שהמשותף לכולם: הם לא קיימים. היא חיפשה את המורכבות, במקום שבו היה צריך לחפש את הפשטות. אתמול היתה פגישת עריכה עם מחבר של ספר עיון מיוחד, שלדעתי יכול להיות גם מהפכני ברמה הבינלאומית. הוא עלה על משהו טוב מאוד, רעיון גדול שהוא רעיון ענק. ו... כתב היד שלו