אנחנו נמצאים בעידן חוסר הפשרה. מוזר לי, המשפט הזה שכתבתי פתאום. התכוונתי לכתוב משהו אחר לגמרי, על ראפור, על התאמה בין הסגנון שלנו לסגנון של מי שמולנו, במיוחד בהיבט של עורך ונערך. (מחזור 9 של קורס העריכה הספרותית יצא אמש לדרכו, בקול תרועה, והרכב האנשים בו מרגש אותי מאוד) אבל אולי זה קשור. הכל קשור. אז: אנחנו נמצאים בעידן חוסר הפשרה. יותר ויותר אנשים לא מוכנים להתפשר על דבר. מעדיפים לצאת למלחמה במקום לדבר. דיבור נתפס כחולשה, כי מהי מילה לעומת אגרוף? וכן, זה קשור. אחזור לנו

זו לא תופעה ייחודית לך. ממש לא. חומת ההתנגדות האוטומטית מוכרת לכל יוצר ויוצרת, היא בנשמה שלנו, היא חלק מהזהות שלנו. ככה היא עובדת: 1. מגיע פידבק. לפעמים אנחנו מבקשים אותו, ולפעמים אנחנו לא מבקשים אותו, אבל בכל זאת מקבלים אותו. ולפעמים הפידבק מגיע ממניעים רעים, ונועד להוריד אותנו ולרומם את המפדבק. ולפעמים הוא מגיע ממניעים טובים, של רצון לעזור. ולפעמים הרצון לעזור נשאר בגדר רצון, כי אין למפדבק מושג ואין לו יכולת לעזור. ולפעמים הרצון לעזור מגיע קומפלט ארוז ביכולת, בחוכמה ובידע ל

איך לבצע פרויקטים ענקיים? התחלתי וסיימתי רבים מאוד. כרגע אני בתוך 4 כאלה, כל אחד מהם ראוי למשרה מלאה, ואף אחד מהם לא נכלל בתוך תריסר הספרים שאני עורך כרגע. הבעיה בפרויקטים ענקיים: אי אפשר להכיל אותם, מרוב שהם גדולים. פשוט לא רואים את הסוף שלהם. הם מייאשים מעצם היותם. בנוסף, אני אדם שמשתעמם בקלות. וברור מה זה עושה לפרודוקטיביות. השיטה שלי: 1. לעשות את הצעד הראשון. הוא הכי קשה - עד שעושים אותו. לכן זה חייב להיות צעד קטנטן. זה יכול להיות פשוט לפתוח מצגת ולקרוא לה בשם. אולי להכין

האמת שהיה לי משהו אחר לגמרי לשלוח לך הבוקר, משהו שמדבר דגש מאוד ספציפי ב עריכת ספרים בעידן של היום, אבל אירועי השבת האחרונה די הרסו לי את מצב הרוח, אז אני אדחה את זה ליום אחר. עם מה מתאוששים? עם ספר שכתבה אחת מבוגרות קורס העריכה המתקדמת שלנו , נועם בן חיים (הפעם אייתתי את השם נכון) ונמצא ממש עכשיו, ממש עכשיו! ברגעי ההדסטארט האחרונים שלו. ועכשיו זה הפך לספר מתח! כי עדיין לא ברור אם הוא יעבור את משוכת ההדסטארט . עכשיו, אני אוהב לעזור מאוד לבוגרים ולבוגרות של קורס העריכה שלנו.

אתמול ניהלתי שיחה עם מחבר (הוא לא קורא לעצמו מחבר, הוא קורא לעצמו פסיכולוג קליני. והוא באמת פסיכולוג קליני, ומרצה, פרופסור גולן שחר*, אוניברסיטת YALE) שאני עורך לו, בפעם הראשונה בחיי, מחזה לתיאטרון (!) לא פחות (אני משתמש ביותר מדי סוגריימים, אני חייב להפסיק עם זה). (התמכרות! הצילו!) (טוב, נמשיך) אז, בקיצור, הוא עובד איתי על המחזה שלו, ועל הדרך גם מראה אותו לבמאים, למנהלי תיאטראות ולשחקנים ומקבל אינפוטים חיוביים כאלה ואחרים. ומה הוא אומר לי? "כל אחד אומר שזה אחלה, ואז מנסה להת