המוח שלנו הוא מכונת אסוציאציות. כלומר, מכונת הקשרים. כל דבר שהוא חווה - מייד מזניק החוצה הקשרים לזכרונות שכבר קיימים אצלו. נגיד, קומקום. מה עבר לך בראש כשקראת את זה? האם ראית קומקום בעיני רוחך? ואם כן, האם הוא היה מתכתי, מונח על הגז? ו... האם היתה לו זרבובית (זורבה-מה?) אלומיניום כזו, מעוקלת? שמעת את שריקת הקומקום מתגברת? ואולי ראית משהו אחר לגמרי, קומקום מפלסטיק, מחובר לחשמל, והצליל שרץ לך בראש היה אותו "פלאק" של ניתוק המתג החשמלי? שני אנשים קראו "קומקום". כל אחד ראה בעיני ר

הימים האחרונים שלי מסתובבים סביב מילה אחת ברורה. שלשום, למשל, נתתי פידבק לאחת מהסטודנטיות בקורס העריכה הספרותית. היא ניתחה יצירה מבחינת אאוטליין וארכיטיפ (במקרה זו היתה יצירה שלי, סוף איכילוב) ו... הגיעה לעומקים אדירים ומגוונים שהמשותף לכולם: הם לא קיימים. היא חיפשה את המורכבות, במקום שבו היה צריך לחפש את הפשטות. אתמול היתה פגישת עריכה עם מחבר של ספר עיון מיוחד, שלדעתי יכול להיות גם מהפכני ברמה הבינלאומית. הוא עלה על משהו טוב מאוד, רעיון גדול שהוא רעיון ענק. ו... כתב היד שלו

אדם מגיע לפסיכולוג. הוא חושב שהוא מכיר את עצמו, מודע לעצמו, מכיר את הסיפור של עצמו. הוא הרי יודע מי הוא! הוא בוודאי לא חושב שמה שהוא יודע, מה שהוא מודע אליו, מה שמרכיב את המודע שלו הוא רק קצה הקרחון של מי שהוא באמת. הוא לא משער בנפשו שמתחת לפני השטח מסתתר אדם אחר, אדם שהוא לא ממש מכיר ובטח לא מודע אליו. הוא בוודאי לא חושב שכמעט את כל המעשים שלו, את כל התגובות שלו, את כל הדרך בה הוא מתנהל, קובע האדם האחר. זה שמתחת לפני השטח. זה שאף אחד לא רואה, גם לא הוא עצמו. ואז, על כורסת המ

היא היתה הזונה ב"מציצים". היא היתה אחת הנסיכות של "כסית". היא היתה אחד ממוקדי הרכילות הגדולים של הבוהמה התל אביבית, ויש לה סיפורים בלי סוף על שמוליק קראוס, אורי זוהר, צביקה פיק, גבי שושן, חצקל איש כסית ואפילו ליאונרד כהן. עכשיו הסיפור של מרגלית אנקורי יוצא לאור, והוא הולך לקרוע לכם את הלב. ובנימה אישית: זו גאווה עצומה להוציא את סיפור החיים של אגדה ישראלית אמיתית, אבל כזו שמגיעה בלי כינורות ובלי התייפיפות. מרגלית אנקורי, השחקנית והזמרת שהופיעה ב"מציצים" וב"שיער", החביאה שנים