30 באוק׳
הראה אל תספר: איך כותבים רגש שהקורא רואה בעיניים
לפני 8 שעות
זמן קריאה 3 דקות
"הראה אל תספר" הוא כלל שאומר דבר אחד פשוט: כשהדמות שלכם מרגישה משהו, תנו לקורא לראות מה היא עושה, והשאירו לו להבין לבד מה עובר עליה. "דנה כעסה" מוסר לקורא מידע. "דנה הניחה את הכוס על השיש חזק מדי, והתה נשפך על המכתב" נותן לו תמונה. ומי שקיבל תמונה מרגיש את הכעס יחד איתה.
למה משפט שמסביר רגש נופל
אחרי שלושים שנה של עריכת כתבי יד, אני מזהה את המשפט הזה כמעט בלי לקרוא. הוא מופיע תמיד ברגע הכי חשוב בסצנה, בדיוק כשהכותב חושש שהקורא יפספס. "היא הרגישה בודדה מאוד". "הוא היה מבוהל עד מוות".
הבעיה היא שקורא מאמין רק למה שהוא רואה בעצמו. כשכתוב "היא הייתה עצובה", הוא צריך לקבל את המילה שלכם. כשכתוב שהיא ערכה שולחן לשניים מתוך הרגל, ואז החזירה צלחת אחת לארון, הוא כבר יודע. ומה שהבין לבד נשאר איתו הרבה אחרי שסגר את הספר.
יש בזה גם עניין של כבוד. כשאתם נותנים לקורא תמונה ומשאירים לו להסיק, אתם אומרים לו שאתם סומכים עליו. והוא מחזיר לכם את האמון הזה בדרך היחידה שיש לו: הוא ממשיך לקרוא.
שלוש דרכים ליישם את "הראה אל תספר"
את רוב הרגשות אפשר להעביר דרך אחד משלושה ערוצים. כדאי להכיר את שלושתם, כי כל סצנה מבקשת ערוץ משלה.
הגוף. רגש נכנס לגוף לפני שהוא מגיע למילים. ידיים שלא מוצאות מקום, נשימה שנתקעת, אדם שמדבר מהר מדי ולא מסיים משפטים. בחרו תגובה גופנית אחת, הקטנה ביותר שאפשר, וכתבו רק אותה. שלוש תגובות באותה פסקה כבר נקראות כמו רשימה.
הפעולה. שאלו מה הדמות עושה ברגע הזה, עם הידיים, בחדר שבו היא נמצאת. אישה ששמעה בשורה רעה ממשיכה לקלף תפוחי אדמה. היא מקלפת ומקלפת, עד שנשאר בידה גרעין קטן ולבן. הקורא מבין את ההלם בלי שאמרתם עליו מילה.
הדיבור. אנשים כמעט אף פעם לא אומרים בקול את מה שהם מרגישים. בעל שנפגע שואל "אכלת משהו?" בטון יבש, ויוצא מהמטבח. הפער בין מה שנאמר לבין מה שקורה מתחת הוא המקום שבו הקורא נכנס לסצנה.
גם בחירת מילים קטנה בפה של דמות, מילה מיושנת או קללה שהיא בולעת ברגע האחרון, מספרת עליה יותר ממה שהיא מוכנה לגלות.
מתי כדאי לספר
גם הכלל הזה נשבר. ספר שמראה כל רגע ישקע בפרטים, והקורא יאבד את הדרך בתוכם. כשעוברות שלוש שנים בפסקה אחת, מספרים. כשהדמות נוסעת מתל אביב לחיפה ושום דבר לא קורה בדרך, מספרים.
המבחן שלי פשוט. אם הרגע משנה משהו אצל הדמות, הראו אותו. אם הוא רק מחבר בין שני רגעים כאלה, כתבו אותו בשורה ותמשיכו הלאה.
ואם יש לכם רקע שהקורא חייב לדעת, אפשר להעביר מידע בסיפור בתוך פעולה, בלי לעצור את העלילה בשבילו.
תרגיל עריכה לכתב היד שלכם
קחו פרק אחד וסמנו בו כל מילה שהיא שם של רגש: כעס, פחד, שמחה, עצב, בושה, קנאה, הקלה. ליד כל אחת שאלו: מה הייתי רואה אילו עמדתי באותו חדר? את מה שראיתם, כתבו. את שם הרגש מחקו.
לעיתים קרובות תגלו שהמשפט שאחרי כבר עשה את העבודה, והמילה הייתה רק כפילות. זה קורה הרבה. הכותב מראה, ואז לא סומך על עצמו ומוסיף הסבר ליתר ביטחון. ההסבר הזה מכבה את הסצנה.
אל תעשו את זה על כל הספר בבת אחת. פרק אחד ביום מספיק, והעין מתרגלת מהר. אחרי שבוע תתחילו לשים לב לשמות הרגשות כבר בזמן הכתיבה, ותעצרו לפני שהם נוחתים על הדף.
בסצנות הגדולות, אלה שאמורות לשבור לקורא את הלב, שימו לב גם לקצב. כתבתי על זה בפוסט על איך לכתוב סצנה מרגשת, כי שם משפט אחד ארוך מדי יכול למחוק את כל מה שהראיתם.
שאלות נפוצות
מה זה "הראה אל תספר" בכתיבה?
זה כלל כתיבה שמבקש להעביר רגשות ותכונות של דמויות דרך פעולות, תגובות גוף ודיבור. הקורא רואה את הסימנים ומסיק את הרגש לבד. כך הוא שותף לסיפור ומרגיש אותו מבפנים.
האם אסור לכתוב שמות של רגשות?
מותר, ולפעמים זה בדיוק מה שהסצנה צריכה. במעברים מהירים, בסיכום של תקופה או בגוף ראשון שבו הדמות מנתחת את עצמה, שם הרגש עובד היטב. הבעיה מתחילה כשהוא תופס את המקום של רגע שהיה צריך להופיע על הדף.
איך יודעים אם הגזמתי בתיאורים?
קראו את הסצנה בקול. אם אתם מוצאים את עצמכם מחכים שמשהו יקרה, יש בה יותר מדי פרטים. השאירו את הפרט שהכי הפתיע אתכם, ומחקו את השאר.
רוצים שנעבור יחד על כתב היד שלכם? בית העורכים













































































תגובות