מי מדבר פה בכלל? כך תפרידו בין הקול שלכם לקול של הדמויות

רוב הסופרים המתחילים סובלים ממחלה קשה שקטה ומתסכלת. קוראים לה אני עצמי ואנוכי. הם בטוחים שהם בראו עולם שלם, גלריה של דמויות מרתקות ודיאלוגים שנונים, אבל כשמקלפים את המילים היפות ומסתכלים על המבנה הפנימי, מגלים שהם פשוט עומדים מול המראה.

כל הדמויות שלהם נשמעות אותו דבר. הן משתמשות באותם ביטויים, באותה רמת תחכום, ובאותו קצב דיבור. זה נראה כאילו הסופר עומד מאחורי פרגוד ומדובב בובות גרב.

אם הגיבור שלך, ילד בן עשר משכונת מצוקה, מדבר באותה רמת תחכום לשונית שבה את מתארת את השקיעה מעל הרי אדום בפרק הקודם, יש לנו בעיה. רצינית. הקול של המחבר הוא לא הקול של הדמות.

הוא לא אמור להיות. הקול של המחבר הוא הסגנון הכללי של הספר, טביעת האצבע שלכם כיוצרים, האופן שבו אתם בוחרים לתאר את העולם. הקול של הדמות, לעומת זאת, הוא כלי עבודה.

הוא האופן שבו הדמות תופסת את המציאות ומבטאת אותה החוצה. סופר טוב הוא ונטרילוק מוצלח שלא רואים לו את השפתיים זזות. כשאנחנו מדברים על קול המחבר, אנחנו מדברים על המעטפת.

זה יכול להיות סגנון לירי, יבש, אירוני או מחוספס. זה הקצב של הפסקאות, הבחירה במילים נדירות או יומיומיות. אבל ברגע שדמות פותחת את הפה, או ברגע שאנחנו נכנסים לראש שלה בנקודת תצפית מוגבלת, המעטפת הזו חייבת להתכופף.

דמות היא לא שופר להגיגים שלכם על החיים. היא אדם עם היסטוריה, פחדים, השכלה מוגבלת או עודפת, ומערכת ערכים ספציפית. הטעות הנפוצה ביותר היא מה שאני מכנה מלכודת האינטלקטואל.

הסופר רוצה להישמע חכם, אז הוא גורם לכל הדמויות שלו להישמע כמו פרופסורים לפילוסופיה. הן מנתחות את הרגשות שלהן בזמן אמת, משתמשות במילים ארוכות ומדברות במשפטים מורכבים. במציאות, רוב האנשים לא יודעים למה הם עושים את מה שהם עושים.

הם מגמגמים, הם טועים, הם משתמשים בסלנג, והם בעיקר לא נשמעים כמו ספר. כדי להפריד בין הקולות, אתם חייבים קודם כל להכיר את הדמויות שלכם באמת. לא רק מה הצבע האהוב עליהן, אלא איך נראה אוצר המילים שלהן.

אדם שעובד במוסך שלושים שנה לא יתאר מנוע באותן מילים שבהן פיזיקאי יתאר אותו. זה נשמע מובן מאליו, אבל בלהט הכתיבה הסופרים שוכחים את זה. הם נסחפים אחרי המוזיקה של עצמם.

דרך מצוינת לבדוק אם נכשלתם היא לקחת דיאלוג מהספר, למחוק את השמות של הדוברים, ולראות אם אתם עדיין מזהים מי אמר מה. אם המשפטים ניתנים להחלפה, סימן שלא בניתם קול לדמות, אלא פשוט חילקתם את המונולוג הפנימי שלכם לשניים. קול של דמות נבנה משלושה מרכיבים: אוצר מילים, קצב, ונקודת מבט.

אוצר המילים מושפע מהגיל, מההשכלה ומהסביבה החברתית. הקצב מושפע מהמזג. דמות לחוצה תדבר במשפטים קצרים, קטועים, אולי אפילו בלי פעלים.

דמות נרקיסיסטית תשתמש במשפטים ארוכים ומתפתלים שנועדו להחזיק את המיקרופון אצלה כמה שיותר זמן. נקודת המבט היא החלק המתוחכם ביותר. היא קובעת למה הדמות שמה לב.

אם סופר מתאר חדר, הוא עשוי לתאר את האור והצבעים. אם דמות של פושע נכנסת לאותו חדר, היא תשים לב קודם כל ליציאות החירום, למצלמות האבטחה ולדברים שאפשר לגנוב. הקול שלה בתיאור המחשבתי יהיה חייב לשקף את סדר העדיפויות הזה.

אל תפחדו ללכלך את השפה. סופרים מפחדים ממשפטים לא תקניים, אבל דמויות שלא טועות הן דמויות מתות. אם הדמות שלכם אמורה לדבר בשפה דלה, תנו לה לדבר בשפה דלה.

אל תנסו 'לתקן' אותה כדי שהספר ייראה מכובד יותר. המכובדות של הספר נובעת מהאמינות שלו, לא מהציון שלו במבחן בלשון. כעורכים, אנחנו רואים המון כתבי יד שבהם המחבר כל כך נוכח, שאין מקום לקורא להיכנס פנימה.

זה מרגיש כמו הרצאה ארוכה שבה המרצה מחליף כובעים מדי פעם וטוען שהוא עכשיו מישהו אחר. כדי להימנע מזה, צריך לפתח צניעות אמנותית. היכולת להזיז את עצמכם הצידה ולתת לדמות את הבמה היא המבחן האמיתי של סופר.

עוד כלי שימושי הוא הדיבור הקולני. תקראו את הדיאלוגים שלכם בקול. אם אתם מרגישים שאתם צריכים להתאמץ כדי להוציא את המילים מהפה, כנראה שכתבתם את עצמכם ולא את הדמות.

המילים צריכות לזרום מהגרון של הדמות לפי המבנה הפיזי והנפשי שלה. כתיבה היא פעולה של התחפשות. אם בסוף היום אתם מסתכלים על הטקסט ורואים רק את חתימת היד שלכם בכל שורה ושורה, סימן שנשארתם בבית במקום לצאת למסע.

תנו לדמויות שלכם את החופש להישמע אחרת מכם. תנו להן להפתיע אתכם בביטויים שלא הייתם משתמשים בהם לעולם. רק כשקול המחבר נפרד לחלוטין מקול הדמות, הסיפור באמת מתחיל לנשום.