בחינת הפתיחה: איך לא להרוג את הספר שלך כבר בעמוד הראשון

רוב הסופרים המתחילים בטוחים שיש להם את הסיפור הגדול הבא ביד. הם משוכנעים שאם רק יתנו להם צ'אנס, אם רק הקורא יצלח את חמישים העמודים הראשונים של האקספוזיציה הכבדה, הוא יתאהב. זה שקר לבן שסופרים מספרים לעצמם לפני השינה כדי להצדיק עצלנות טכנית. המציאות אכזרית הרבה יותר.

הקורא הממוצע בחנות הספרים, או העורך שיושב מול ערימת כתבי יד אינסופית, מקדישים לכם בדיוק שלושים שניות. במקרה הטוב עמוד אחד. במקרה הרע פסקה. אם לא תפסתם אותם שם, הספר שלכם הולך למחזור נייר.

בחינת הפתיחה היא לא המלצה, היא חוק טבע ספרותי. זה הרגע שבו אתם חותמים על חוזה עם הקורא. בחוזה הזה אתם מבטיחים לו שהזמן שלו לא יבוזבז. הבעיה היא שרובכם מתחילים את החוזה הזה באותיות קטנות ומשעממות מדי.

טעות נפוצה ראשונה היא מזג האוויר. אם הספר שלכם נפתח בתיאור של העננים, הגשם או השמש המלטפת, כדאי שתדעו שאיבדתם חצי מהקהל שלכם עוד לפני שהדמות הראשונה פתחה את הפה. אלא אם כן הגשם הזה עשוי מחומצה והוא עומד להמיס את הגיבור, התיאור האקלימי הזה הוא פשוט רעש לבן. קוראים מחפשים קונפליקט, לא תחזית.

טעות נפוצה שנייה היא הגיבור שמתעורר בבוקר. הוא פוקח עיניים, מתמתח, מסתכל במראה ומתאר לעצמו (ולנו) איך הוא נראה. זו קלישאה כל כך שחוקה שהיא כבר הפכה לבדיחה פנימית בתעשיית העריכה. אם אתם צריכים מראה כדי להגיד לנו שלגיבור יש עיניים ירוקות ושיער פרוע, סימן שאין לכם משהו מעניין באמת להגיד עליו.

פתיחה טובה לא צריכה תיאור פיזי, היא צריכה פעולה או מחשבה שמעידה על אופי. בחינת הפתיחה בודקת אם יש כאן קול. קול ספרותי הוא לא משהו שאפשר לזייף עם מילים גבוהות מהמילון. זה הביטחון העצמי של הכותב שנוזל מהדף.

כשסופר יודע מה הוא עושה, הוא לא צריך 'להכין את הקרקע' במשך שלושה פרקים. הוא זורק אותנו ישר למים, גם אם המים האלה שקטים לכאורה. המתח לא נובע מפיצוצים או ממרדפי מכוניות בעמוד הראשון, הוא נובע מחוסר נוחות. משהו בסטטוס קוו חייב להישבר כבר בשורה הראשונה.

אם הכל בסדר והחיים דבש, אין לי סיבה להמשיך לקרוא. עורכים ספרותיים מחפשים את הדבר שנקרא 'הבטחה'. הפתיחה היא הבטחה לדרמה שעתידה לבוא. אם אתם פותחים בתיאור נוסטלגי על הכפר שבו הגיבור גדל, אתם מבטיחים לי ספר נוסטלגי ומשעמם.

אם אתם פותחים במישהו שמחביא גופה בתוך ערוגת הוורדים, הבטחתם לי מתח. אתם חייבים לקיים את ההבטחה הזאת, אבל קודם כל אתם חייבים לתת אותה. הכישלון הגדול ביותר בבחינת הפתיחה הוא הניסיון להאכיל את הקורא בכפית. סופרים מפחדים שהקורא לא יבין, אז הם מסבירים הכל.

הם נותנים לנו את כל ההיסטוריה המשפחתית, את המצב הפוליטי של הממלכה ואת הסיבה לטראומת הילדות של הגיבורה כבר בפרק א'. זה נקרא אינפודאמפ, וזה הרעל של הכתיבה היוצרת. קורא אינטליגנטי אוהב להשלים פערים בעצמו. הוא אוהב לשאול שאלות.

אם עניתם על כל השאלות בעמוד הראשון, הרגתם את הסקרנות. והסקרנות היא הדלק היחיד שמניע את הדפדוף. בואו נדבר על השורה הראשונה. היא צריכה להיות כמו אגרוף קטן בבטן או לחישה מסקרנת באוזן.

היא לא צריכה להיות פומפוזית. היא פשוט צריכה להיות נכונה. תחשבו על 'אנה קרנינה' או על 'הזר'. אלו פתיחות שלא מבזבזות זמן על תפאורה.

הן מניחות הנחת יסוד וממשיכות משם. בחינת הפתיחה שלכם נכשלת אם אתם מרגישים שאתם צריכים 'להתחמם' תוך כדי כתיבה. אם הפרק הראשון שלכם מרגיש לכם כמו חימום מנוע, פשוט תמחקו אותו. תתחילו מהמקום שבו העניינים באמת מתחילים להסתבך.

רוב הספרים שאני עורך מתחילים באמת רק בעמוד עשרים. כל מה שלפני זה היה רק הסופר שמנסה להבין מה הוא רוצה לכתוב. הקורא לא אמור להיות שותף לתהליך החיפוש העצמי שלכם. הוא רוצה מוצר מוגמר, חד ומהודק.

תסתכלו על העמוד הראשון שלכם עכשיו. תורידו את כל שמות התואר המיותרים. תמחקו את תיאורי הנוף שלא משרתים את העלילה. תעיפו את המראה מהחדר של הגיבור.

עכשיו תסתכלו על מה שנשאר. אם מה שנשאר לא גורם לכם לרצות להפוך את הדף כדי לדעת מה קורה בעמוד השני, סימן שלא עברתם את הבחינה. כתיבה היא לא דמוקרטיה ולאף אחד אין סבלנות לחכות שתגיעו לפואנטה. הפואנטה צריכה להיות שם מהרגע שהנחתם את העט על הנייר, או את האצבעות על המקלדת.

תפסיקו לבקש מהקורא לחכות, ותתחילו לתת לו סיבה להישאר.