כתיבה היא טלפתיה: מה קורה בראשכם ובראש הקורא בו-זמנית

יש רגע מוזר שקורה כשספר טוב לוכד אתכם. אתם לא קוראים מילים. אתם רואים סצנה. שומעים קול. מריחים ריח. הדמות בוכה ואתם מרגישים משהו לוחץ בחזה. אתם ממש שם, בעולם שמישהו אחר בדה.

זה לא מקרה. זה תהליך מדויק שיש לו שם: טלפתיה. לא הסוג המיסטי. הסוג הספרותי.

כתיבה, כשהיא עובדת, מורכבת משני שלבים שמתרחשים בנפרד אבל חייבים לתפקד יחד.

שלב ראשון: לברוא מציאות

השלב הראשון קורה אצלכם. אתם יוצרים מציאות בתוך הראש שלכם, מציאות שמרגישה אמיתית ומרגשת. דמות שאתם מכירים. סצנה שאתם רואים. קונפליקט שמתוח מבפנים. לא ניתן להתחיל לכתוב לפני שהמציאות הזו קיימת אצלכם פנימית.

שלב שני: לקודד אותה

השלב השני הוא תרגום. אתם לוקחים את המציאות הזו ומקודדים אותה למילים, לסדר מסוים, לקצב. המילים עצמן לא מכילות את המציאות. הן קוד שהקורא צריך לפענח בראשו שלו. וכשהפענוח עובד, הקורא בונה בתוך ראשו מציאות משלו. לא בדיוק כמו שלכם. אבל מספיק קרובה כדי שהוא ירגיש את אותם הדברים.

זה המינימום שכתיבה טובה צריכה לעשות.

איפה זה נשבר

הבעיה מתחילה כשהכותב יוצא מהשלב הראשון לפני שמציאות כלשהי נוצרה שם. הוא כותב "אני עצוב" במקום לכתוב מה העצב עושה לו בגוף. הוא כותב "היה חם" במקום לתאר את מה שהחום עושה לבגדים, לעור, לדפוס הנשימה.

הקוד הגיע אבל לא הייתה שם מציאות. אין מה לפענח. הקורא קורא מילים ולא חווה כלום.

הבדיקה הפשוטה

שאלו את עצמכם לפני כל קטע שכתבתם: האם ראיתי את זה? האם הרגשתי את זה? האם הייתה לי מציאות בראש שניסיתי להעביר, או שכתבתי רק כדי להסביר מה קרה?

אם התשובה היא "כתבתי כדי להסביר", כנראה שהקורא ירגיש שהוא קורא דוח ולא סיפור.

שאלה אחת לסיום

חזרו לעמוד האחרון שכתבתם. בחרו שני משפטים ושאלו: האם הם קוד שמכיל מציאות שאפשר לפענח, או שהם רק הסבר שטוח של מה שקרה?

הכתיבה הטובה ביותר לא מסבירה רגשות. היא מציבה אתכם בתוכם.