תפקיד העורך וסגנון כתיבה - מה ההבדל?
"אפשר לשאול אותך משהו?"
היא אמרה במהלך השיעור האחרון
(אני חושב) באקדמיה.
בדיוק עסקנו בטקסט איטי ומהורהר,
מלא מחשבות מפוזרות ופרטי פרטים טריוויאליים
מתוך אחד הספרים של רובין הוב.
זה היה במסגרת "לפרק רב מכר",
שיעור קבוע בו אנחנו מזהים טכניקות
מתוך רבי מכר מוכרים ומוכחים,
והופכים אותן לשלנו.
"כן, בטח", עניתי.
"אני לא מבינה משהו.
הרי אם מישהו היה מגיש לך
טקסט כזה לעריכה,
אתה לא היית נותן לו לעבור.
זה לא סגנון כתיבה טוב!
אז איך זה שהספר הצליח?"
באותו רגע הבנתי שמשהו מאוד גדול
התפספס לי איתה, ואולי גם עם אחרים.
כנראה שבאשמתי הישירה.
האמת, שקל לטעות.
מי שלא מכיר לעומק את העבודה שלי
ואת האני מאמין המקצועי שלי
יכול בקלות לטעות ולחשוב
שאני תמיד דוחף לקצב מהיר,
לכתיבה של page turners,
להברקות והמצאות וחידודים.
קל לטעות ולחשוב שאני מטיף
לסגנון כתיבה שקוף של נו נונסנס,
לדרך מאוד מסויימת
ולסגנון מאוד מסויים, שבעיניי הוא "טוב".
טעות, טעות, טעות.
יש כאן שתי נקודות חשובות.
הנקודה השניה: העיניים שלי כלל לא חשובות.
אז מה אם אני מחבב אישית סגנון מסויים?
כשאני אכתוב את הספר שלי,
אני אכתוב אותו בסגנון שלי.
אבל אם למחבר הספר יש סגנון אחר,
התפקיד שלי כעורך שונה לחלוטין!
"לאותו אחד", עניתי לה בשיעור,
"הייתי פשוט מבהיר את המחיר:
אם הכתיבה שלך תהיה איטית ומהורהרת,
אנשים רבים ינטשו את הספר שלך".
זה מה שהייתי עושה, ונותן למחבר להחליט
אם זה מחיר שהוא מוכן לשלם.
אם הוא לא היה מוכן לשלם את המחיר -
הייתי מראה לו איך להאיץ
ולהגביר את קצב הכתיבה.
אם הוא כן היה מוכן לשלם,
הייתי מבין שקהל הקוראים שלו יורכב
מאנשים שאוהבים כתיבה איטית ומהורהרת,
ומראה לו טכניקות שמתאימות לכאלה קוראים.
ואגב, הוב משתמשת בהן בצורה נהדרת.
קריאה בספרים שלה זה כמו מסע ג'יפים
בקרקע בוצית ומאתגרת במיוחד,
כשהצמיגים מתחפרים והרכב כמעט עוצר -
אבל תמיד ברגע האחרון נמצאת אחיזה חדשה
ומתקדמים אל העיקול הבא בעלילה.
מה שמביא אותנו לנקודה הראשונה:
אין סגנון כתיבה אחד שהוא "טוב".
עובדתית, רובין הוב היא אחת מהסופרות
הכי מצליחות בעולם, עם עדת מעריצים
שנשבעים בשמה.
עובדתית, כשיעל שלמון ברנע,
מנהלת תחום עריכת לשון אצלנו,
ביקשה המלצות על פנטזיה,
המלצתי לה על הוב.
היא גמעה תשעה ספרים שלה,
אני אישית לא יכולתי להמשיך אחרי השלישי.
יותר מדי דום אנד גלום בשבילי.
אין שם רגע אחד של אושר לרפואה!
וכשיש, זה רק כדי שהיא תוכל לבעוט בו.
ויש אנשים שאוהבים את זה.
יש מספיק.
האנושות גדולה מספיק כדי שיהיו
אנשים רבים שיאהבו כל סגנון.
התפקיד שלי, כעורך,
הוא לזהות את המפגש בין
מה שהמחבר כותב -
לבין האנשים שצפויים לקרוא אותו.
את המפגש הזה אני צריך לחזק ולשריין.
ומהמפגש הזה אני צריך לשלוף החוצה
זרמים מתנגדים שיהרסו אותו.
לפעמים זה נראה כל כך פשוט.
זה אף פעם לא.
עריכה היא פעולת השיווק הראשונה
והחשובה ביותר שאפשר לעשות לספר,
כי היא זו שבאמת רואה מול עיניה
את הקוראים שעתידים לבדוק את הספר
והיא היחידה שיכולה לכוון אליו
את אלה שימליצו על הספר הלאה.
אה, עוד משהו.
שאלו אותי איך אפשר לקרוא פוסטים קודמים שלי,
והתשובה: הם בבלוג שלי. כאן.
לירון פיין
