למה אתם מתעללים בעצמכם? הטרגדיה של השוואת טיוטה ראשונה לספר מלוטש

יש רגע שבו כל סופר מתחיל רוצה לזרוק את המקלדת מהחלון וללכת למכור ביטוח. זה קורה בדרך כלל בסביבות עמוד ארבעים. אתם מסתכלים על מה שכתבתם, ואז מסתכלים על הספר של מאיר שלו או סטיבן קינג שמונח על השידה, ומרגישים כמו רמאים קטנים. הפער הזה, בין הגימגום הטקסטואלי שלכם לבין הברק של הספר המודפס, הוא המחסום הכי גדול בדרך לסיים כתב יד.

זה גם המחסום הכי מטופש שיש. בואו נדבר על המזוכיזם שלכם. אתם יושבים מול המסך, מזיעים על כל פסקה, ומצפים שהיא תצא מושלמת ישר מהמקלדת. כשזה לא קורה, אתם מסיקים שאין לכם כישרון. אבל האמת פשוטה בהרבה: אתם משווים את חדר המכונות המלוכלך והמזיע שלכם לחלון הראווה המבריק של מישהו אחר. זה חוסר הבנה בסיסי של תהליך הייצור. ספר מוגמר שמונח על המדף בחנות הוא תוצר של עשרות ידיים, מאות שעות של עריכה, ובעיקר המון סבבי תיקונים.

הטיוטה הראשונה שלכם היא בסך הכל חומרי גלם. זה גוש בוץ שנזרק על האובניים. אם תנסו להשוות את גוש הבוץ הזה לפסל של מיכלאנג'לו בגלריה, אתם פשוט מבזבזים לעצמכם את הזמן ומחריבים לעצמכם את הביטחון העצמי. טיוטה ראשונה נועדה למטרה אחת בלבד: להתקיים. היא לא צריכה להיות יפה, היא לא צריכה להיות חכמה, והיא בטח לא צריכה להיות ראויה לפרס ספיר.

היא צריכה להיות שם. כל מה שאתם צריכים לעשות בשלב הזה הוא להוציא את הסיפור מהראש אל הדף. הסופרים שאתם מעריצים לא כותבים ספרים טובים יותר מכם בטיוטה הראשונה שלהם. הם פשוט יודעים לערוך טוב יותר בטיוטה הרביעית, החמישית והשמינית. מאחורי כל רב מכר מסתתרת טיוטה ראשונה מביכה שאף אחד לא יזכה לראות לעולם. ההבדל בין סופר שמסיים ספר לבין מי שנשאר עם מגירה מלאה בהתחלות הוא היכולת להשתיק את המבקר הפנימי בסיבוב הראשון.

המבקר הזה הוא עורך ספרותי גרוע מאוד בזמן הכתיבה. הוא עוצר את השטף, הוא גורם לכם למחוק פסקאות שלמות בגלל דימוי לא מדויק, והוא גורם לכם להרגיש שאתם לא ראויים למקצוע. התפקיד שלו יגיע אחר כך. עכשיו הוא רק מפריע. כשאני עובד עם כותבים בבית העורכים, אני רואה את התופעה הזאת שוב ושוב. כותב מוכשר מביא לי פרק ראשון שעליו הוא עבד חצי שנה.

הוא ליטש כל פסיק, הוא הפך כל אבן, והוא בטוח שזה יצירת מופת. ואז הוא מגלה שבגלל שהוא כל כך התמקד ביופי של המשפטים, הוא שכח לבנות עלילה או דמויות עם עמוד שדרה. הוא בנה חזית מרהיבה לבית שאין מאחוריו יסודות. זו הטעות של מי שמנסה לכתוב ספר מוגמר על הניסיון הראשון. במקום לבנות שלד של בניין, אתם מנסים לבחור את הצבע של הווילונות כשהבטון עוד רטוב.

העבודה האמיתית של הסופר מתחילה כשהטיוטה הראשונה נגמרת. רק אז יש לכם עם מה לעבוד. רק אז אפשר להתחיל לפסל, לחתוך, להדק ולהבריק. העריכה היא השלב שבו הקסם קורה, אבל אי אפשר לערוך דף לבן. לכן, כל פעם שאתם מרגישים שהטקסט שלכם גרוע לעומת הספר שקראתם אתמול בערב, תזכירו לעצמכם שאתם משווים תהליך לתוצאה. זה כמו להשוות צילומי רנטגן של דוגמנית לתמונה שלה על שער של מגזין אחרי שעות של איפור ופוטושופ.

זה לא הוגן כלפי עצמכם, וזה בעיקר עוצר אתכם מלהגיע ליעד. תכתבו גרוע. תכתבו משפטים עקומים. תכתבו דיאלוגים שנשמעים כמו נאום בטקס סיום יסודי. העיקר שתסיימו את הטיוטה. כשתגיעו למילה האחרונה, תוכלו להפוך לעורכים של עצמכם, או להביא את החומר לאיש מקצוע שיעזור לכם למצוא את היהלום בתוך הערימה הזאת. אבל בשביל שיהיה שם יהלום, אתם חייבים קודם כל לחפור את כל המכרה.

אל תפחדו מהלכלוך. זה חלק מהעבודה. מי שרוצה ידיים נקיות שלא יכתוב ספרים, שילך להיות מבקר ספרות. הם אלו שיושבים בצד ומחלקים ציונים לתוצאה הסופית בלי להבין את הדם והיזע שנשפכו בדרך. אתם בונים עולם, ובבנייה יש אבק. תלמדו לאהוב את האבק הזה, כי הוא הסימן היחיד לכך שאתם באמת עובדים ולא רק חולמים על להיות סופרים.