איך להרוס את הספר שלכם כבר בעמוד הראשון

תפסיקו להעיר את הגיבורים שלכם. באמת, אני מתחנן. אם אני אפתח עוד כתב יד אחד שמתחיל בצליל של שעון מעורר, יד שנשלחת לגשש באפלה אחרי כפתור הנודניק וקרן שמש חצופה שחודרת מבעד לתריס, אני עלול לזרוק את המחשב מהחלון. זה לא שזה רק משעמם, זה פשוט מעיד על עצלנות מחשבתית. הקורא שלכם לא קנה ספר כדי ללוות מישהו בטקסי הבוקר שלו. הוא לא רוצה לדעת אם הגיבור צחצח שיניים או אם הקפה שלו היה חזק מדי. הוא רוצה שמשהו יקרה. פתיחה היא לא הזמנה לארוחת בוקר, היא חוזה מחייב ביניכם לבין הקורא, ובחוזה הזה כתוב שאתם הולכים לעניין אותו. להתחיל בקימה מהשינה זה כמו להתחיל פגישה עסקית בלספר לצד השני איך קשרתם את השרוכים בבוקר. זה פשוט לא רלוונטי.

הטעות הבאה ברשימת החיסול שלי היא המראה. הו, המראה המפורסמת. הגיבור נעמד מול המראה בחדר האמבטיה ומתחיל לבחון את עצמו. פתאום אנחנו מגלים שיש לו עיניים כחולות עמוקות, שיער פרוע וזיפים של יומיים. זהו טריק זול, שקוף ומביך שנועד להעביר לקורא תיאור פיזי של הדמות בלי להתאמץ לשזור אותו בעלילה. אף אדם נורמלי לא עומד מול המראה ומנתח את תווי פניו כאילו הוא קורא קטלוג של איקאה. אם אתם רוצים שנדע איך הוא נראה, תנו לנו לראות אותו דרך העיניים של מישהו אחר, או דרך הפעולות שלו. תיאור חיצוני שמונחת עלינו בסטטיות מוחלטת הוא הדרך המהירה ביותר להפוך את הגיבור שלכם לבובת פלסטיק חסרת חיים.

אל תתחילו עם מזג האוויר אלא אם כן הברק עומד להכות בגיבור שלכם תוך שלוש שניות. המשפט המיתולוגי היה לילה אפל וסוער הפך לבדיחה לא בכדי. תיאורי נוף ומזג אוויר הם בדרך כלל מילוי נפח של סופרים שחוששים להיכנס ישר לליבת הסיפור. אם השמים אפורים והרוח שורקת, זה אמור לשרת מטרה רגשית או עלילתית מיידית. אם זה סתם כדי להגדיר אווירה, אתם מבזבזים נדלן יקר. הקורא של היום חסר סבלנות. יש לו נטפליקס, יש לו טיקטוק, ויש לו ערימה של ספרים אחרים שמחכים לו על השידה. הוא לא יחכה שתסיימו לתאר את העננים כדי להבין מי נגד מי.

בעיה חמורה נוספת היא מה שאני מכנה דחיסת אינפורמציה. אתם כל כך גאים בעולם שבניתם, בהיסטוריה המשפחתית של הגיבורה או במערכת החוקים של הממלכה, שאתם שופכים הכל כבר בפרק הראשון. זה מרגיש כמו הרצאה באוניברסיטה ביום ראשון בבוקר. אנחנו לא צריכים לדעת על המלחמה הגדולה שקרתה לפני מאה שנה לפני שאנחנו יודעים למה אכפת לנו מהדמות שחיה עכשיו. רקע הוא תבלין, לא המנה העיקרית. אם תנסו להסביר הכל בהתחלה, לא תסבירו כלום. אתם רק תגרמו לקורא להרגיש שהוא צריך להיבחן על החומר, והוא פשוט יסגור את הספר.

גם פתיחה בחלום היא סוג של בגידה. קורא נכנס לסיפור, מתחיל להתרגש, נכנס למתח, ואז הגיבור מתעורר בזיעה קרה ומגלה שזה רק חלום. בנקודה הזו, הרסתם את האמון ביניכם לבין הקורא. אמרתם לו שמה שהוא הרגיש עכשיו לא נחשב, שזה היה שקר בתוך שקר. זה טריק של תסריטאים מתחילים שרוצים ליצור אקשן מלאכותי במקום שבו אין כזה. אם הסיפור שלכם לא מספיק מעניין בלי הזרקת אדרנלין מזויפת של חלום בלהות, הבעיה היא בסיפור, לא בפתיחה.

ואולי הדבר הכי גרוע שאתם יכולים לעשות זה להתחיל עם פילוסופיה בגרוש. משפטים עמוקים כביכול על מהות החיים, על טבע האהבה או על הגורל האנושי, לפני שהכרנו אפילו דמות אחת. תובנות צריכות להרוויח את מקומן. הן צריכות לנבוע מתוך החוויה של הדמות, לא להיות מוכתבות מלמעלה על ידי סופר שמרגיש צורך להישמע חכם. אם אתם רוצים להגיד משהו על העולם, תראו לנו אותו דרך הסיפור. אל תטיפו לנו. הסיפור הוא המורה הכי טוב, והקוראים שלכם מספיק אינטליגנטיים כדי להבין את המסר לבד. פשוט תנו להם סיפור טוב להתחיל איתו, בלי שעונים מעוררים ובלי מראות.