אל תכתבו ספר אם אין לכם אש בקרביים

בואו נדבר רגע על הזבל שנערם לכם על המדף הווירטואלי ועל שולחנות המערכת של הוצאות הספרים. כולם רוצים לכתוב ספר. כולם רוצים את התהילה, את הלייקים, את התחושה המלטפת הזאת של התואר סופר צמוד לשם שלהם.

אבל הרוב המוחלט של מה שיוצא לאור היום הוא פשוט רעש לבן. זמזום טורדני של אנשים שאין להם באמת מה להגיד, אבל הם למדו את הטכניקה. הם יודעים איפה לשים את הפסיק, הם יודעים איך לבנות מבנה של שלוש מערכות, והם אפילו יודעים להפעיל בינה מלאכותית שתייצר להם תיאורי נוף משמימים.

הבעיה היא שהם כותבים מהראש, ולא מהקרביים. כתיבה מהראש היא כתיבה מתה. היא כתיבה של פקידים.

וספרות, חברים, היא לא פקידות. היא מרד. היא צעקה.

היא האש הזאת ששורפת לכם את הבטן בלילה כשהבית שקט וכולם ישנים. אם אתם לא מוצאים את הדבר הזה שבוער בכם, את הדבר הזה שאתם פשוט לא יכולים שלא להקיא על הדף, עדיף שתלכו לעשות משהו אחר. הנגרייה השכונתית צריכה עוזרים, ושם לפחות תייצרו משהו מוחשי.

כשסופר מגיע אלינו לבית האורחים, הדבר הראשון שאני מחפש בטקסט שלו הוא לא את איכות הדימויים. אני מחפש את הדופק. אני מחפש את הרגע הזה שבו הכותב שכח שהוא מנסה להיות סופר והתחיל פשוט להיות אנושי.

הצלחה מהדהדת לא מגיעה מקמפיין ממומן טוב בפייסבוק, למרות שזה בטח לא מזיק. היא מגיעה מהדהודה של אמת מזוקקת. הקוראים הם לא מטומטמים.

הם מרגישים כשמישהו מנסה לעבוד עליהם. הם מרגישים כשסופר מפחד מהצל של עצמו ומעגל פינות כדי לא להעליב אף אחד או כדי להישמע נכון. האמת היא מצרך נדיר היום, וכשהיא מופיעה על הדף, היא בוהקת למרחקים.

כדי למצוא את מה שבוער בכם, אתם צריכים להפסיק להסתכל על מה שאחרים כותבים. תפסיקו לקרוא את רבי המכר של השנה האחרונה כדי לנסות לפענח את הנוסחה. אין נוסחה.

הנוסחה היא אתם, על כל השריטות, הטראומות, והתשוקות הלא הגיוניות שלכם. מה הדבר שגורם לכם לרעוד כשאתם מדברים עליו? מה הדבר שאתם מתביישים בו כל כך שאתם בקושי מעזים לחשוב עליו?

שם נמצא הספר הבא שלכם. שם נמצאת ההצלחה. עריכה ספרותית טובה היא לא תיקון שגיאות כתיב.

עריכה היא הניתוח שבו אנחנו מסירים את כל השומן המיותר, את כל המילים היפות והריקות, כדי להשאיר רק את הלהבה. לפעמים זה כואב. לפעמים סופר מגיע עם כתב יד של שלוש מאות עמודים ואנחנו מגלים שהאמת שלו מסתתרת רק בעשרה עמודים מתוכם.

העבודה שלי היא לעזור לכם להבין שכל השאר הוא רק תפאורה. אל תפחדו להיות מוגזמים, אל תפחדו להיות בוטים, ואל תנסו להיות נחמדים. הנחמדות היא האויב הגדול ביותר של היצירה.

היא הופכת הכל לעיסה אפורה וחסרת טעם. כשאתם כותבים מתוך בעירה פנימית, המילים שלכם מקבלות משקל סגולי אחר. הן חודרות את השריון של הקורא.

הן גורמות לו להרגיש שהוא לא לבד בעולם הזה. וזה, בסופו של דבר, מה שכולנו מחפשים כשאנחנו פותחים ספר. אנחנו מחפשים מישהו שיגיד לנו את מה שאנחנו לא מעזים להגיד לעצמנו.

אל תכתבו בשביל הכסף, כי רוב הסיכויים שלא תראו ממנו הרבה. אל תכתבו בשביל הכבוד, כי הוא חולף מהר מאוד. תכתבו כי אם לא תכתבו, אתם תתפוצצו.

תכתבו כי יש לכם משהו להגיד לעולם הזה, והעולם הזה חייב לשמוע אותו גם אם הוא יסתום את האוזניים. כשאתם מגיעים למצב הזה, אתם לא צריכים לרדוף אחרי ההצלחה. היא תרדוף אחריכם.

היא תזהה את הריח של האש. אנשים נמשכים לחום, והספר שלכם יהיה המדורה שהם ירצו להתחמם לידה בלילות קרים של בדידות ושעמום. אז שבו מול המקלדת, תעצמו עיניים לרגע, ותשאלו את עצמכם: מה באמת שורף לי את הלב עכשיו?

ואז, ורק אז, תתחילו להקליד. בלי פילטרים, בלי עכבות, ובלי לנסות למצוא חן. זה הצעד הראשון בדרך לספר שבאמת ישנה משהו למישהו.