הסכנה שבלהיות ילד טוב: למה הכללים חונקים לכם את הסיפור

תפתחו כל מדריך כתיבה ממוצע ותמצאו שם רשימה של מותר ואסור. אל תשתמשו בתוארי פועל, אל תתחילו עם תיאורי מזג אוויר, תראו אל תספרו, ותשמרו על מבנה שלוש מערכות כאילו זה לוחות הברית. הבעיה היא שאם תעקבו אחרי כל ההוראות האלה באדיקות, אתם תסיימו עם ספר שהוא המקבילה הספרותית לחדר בבית מלון של שלושה כוכבים.

זה נקי, זה פונקציונלי, וזה משעמם עד מוות. אין שם שום דבר שיגרום לקורא להרגיש שהוא גילה עולם חדש או פגש קול שלא נשמע כמותו. כותבים מתחילים מפחדים מהכללים.

כותבים בינוניים מעריצים אותם. כותבים גדולים יודעים בדיוק מתי לבעוט בהם. הכללים האלה לא נועדו ליצור יצירות מופת אלא למנוע אסונות.

הם גלגלי עזר שמיועדים למי שעדיין לא יודע לרכוב. אבל אי אפשר לנצח בטור דה פראנס עם גלגלי עזר. כדי ליצור עניין אמיתי, כדי לתפוס את הקורא בגרון ולגרום לו לשכוח שהוא קורא טקסט, אתם חייבים לייצר הפרעה.

השעמום הוא האויב הכי גדול שלכם, והוא מגיע כשהקורא יודע בדיוק מה הולך לקרות ואיך זה הולך להיכתב. כשהכל צפוי ומסודר לפי הספר, המוח של הקורא עובר למצב של טייס אוטומטי. הוא מרפרף.

הוא לא באמת שם. שבירת כלל היא סוג של סטירה ספרותית. זה יכול להיות משפט ארוך מדי שמתפתל על פני עמוד שלם בלי נקודה אחת, בדיוק כמו שז'וזה סאראמאגו עשה.

עורכים מתחילים היו שולחים אותו בחזרה לבית הספר היסודי ללמוד פיסוק, אבל התוצאה של השבירה הזו היא קצב מהפנט שאי אפשר להתנתק ממנו. זה יכול להיות שימוש בתיאור ישיר ובוטה במקום להראות, כשדווקא הקיצור והחיתוך הם אלו שמעבירים את העוצמה של הרגע. הסוד טמון בהבדל שבין טעות לבין בחירה.

טעות קורית כי הכותב לא הכיר את הכלל או לא שלט בחומר. בחירה קורית כשהכותב מבין את הכלל, יודע מה הוא אמור להשיג, ומחליט שבאותו רגע ספציפי הכלל הזה מפריע לאמת של הסיפור. כשאתם שוברים כלל בכוונה, אתם מעבירים מסר לקורא.

אתם אומרים לו שאתם שולטים במדיום, שאתם לא מפחדים ושכדאי לו לשים לב כי משהו חשוב קורה כאן. קחו לדוגמה את הדיאלוגים. הכלל אומר שצריך להיות ברור מי מדבר.

אבל לפעמים, ערבוב של קולות, חוסר בסימני פיסוק או דיאלוג שבו אף אחד לא באמת עונה לשני, מייצרים תחושה של כאוס ובלבול ששום תיאור 'נכון' לא יוכל להשיג. אתם רוצים שהקורא ירגיש את הלחץ, את חוסר האונים. אם תכתבו את זה 'לפי הספר', אתם תסבירו את הלחץ.

אם תשברו את הכללים, אתם תגרמו לו לחוות אותו. הכתיבה הישראלית סובלת לעיתים קרובות מעודף נימוס. כולם רוצים לכתוב נכון, כולם רוצים לעבור עריכה בלי הערות.

אבל הספרים שנשארים איתנו הם אלו שהעזו להיות מכוערים במקומות הנכונים. אלו שהעזו להיות לא הגיוניים, שהשתמשו בשפה 'לא תקנית' כדי להפיח חיים בדמות. בסופו של דבר, הקורא לא מחפש דקדוק מושלם.

הוא מחפש דופק. הוא מחפש דם. הוא מחפש מישהו שידבר אליו בצורה שאף אחד אחר לא דיבר אליו.

זה דורש אומץ וזה דורש בעיקר הבנה עמוקה של הכלי שלכם. אל תשברו את הכללים כי אתם עצלנים. תשברו אותם כי הסיפור דורש את זה.

תשברו אותם כי הלב של הדמות שלכם לא נכנס לתבנית המוכנה מראש של המבקרים. כשתעשו את זה נכון, הקורא לא יגיד לעצמו שהפרתם את חוקי הכתיבה. הוא פשוט לא יוכל להניח את הספר מהיד.

השבירה הזו היא שהופכת טקסט לספרות. היא שהופכת כותב לאמן. אל תפחדו ללכלך את הדפים, אל תפחדו לסטות מהמסלול המוכר.

המקומות הכי מעניינים בסיפור נמצאים בדרך כלל מעבר לגדר שסימנו לכם בסדנאות הכתיבה. שם נמצא הקול הייחודי שלכם, ושם נמצא הקורא שמחכה למשהו אחר.