מילים לזכר ביתו של ספיר רוזנבוים

בעיקרון הייתי אמור לשלוח אימייל

שעוסק בכנס שלנו ביום רביעי

אבל אתמול ספיר רוזנבוים הודיע

שהבת שלו נפטרה,

וזה הוציא לי את כל הרוח מהמפרשים

ואני פשוט לא יכול לדבר עכשיו

על מרתון הכתיבה הזה באריכות.

את ספיר אני מכיר אישית,

ומכיר היטב,

כי ערכתי לו את הספר הזה:

הספר הזה שואב השראה,

באופן רופף מאוד, מסיפור חייו האמיתי.

וזה גם מה שמחריף את הכאב.

כי גיבור הספר, כמו ספיר עצמו,

נאלץ לחוות בילדותו טרגדיה משפחתית.

אבל משם הדרכים מתפצלות,

ובעוד גיבור הספר יצא לדרכים אפלות,

ספיר בחר לחיות בעוצמה ובנדיבות.

הוא גידל משפחה לתפארת,

התנדב במוקדים לעזרה נפשית,

היווה השראה לאחרים (גם לי)

ו... לפני זמן מה נאלץ להתמודד

עם בשורות איוב חמורות פי כמה:

ביתו, נעם, חלתה בסרטן תוקפני מאוד.

גם אני הייתי קרוב מאוד בעבר

לאיבוד ביתי הקטנה,

ואולי גם זה מה שחיבר אותי כל כך.

ספיר שיתף הרבה בפייסבוק.

הוא דיבר בגילוי לב על המחלה,

על ההתמודדות של ביתו האמיצה,

על ההתעקשות שלה לחיות ולא להיכנע,

ועל הניסיון שלו עצמו להמשיך לחיות חיים נורמליים

(הוא אף הצטרף לקבוצת ריצה והתחיל לרוץ קבוע)

למרות כל המדמנה הזו שהגורל זרק לכיוונו.

והיו רגעים טובים והיו רגעים רעים,

אבל ספיר - כמו ספיר -

בחר להאמין בטוב עד הרגע האחרון.

ואני עקבתי אחריו והצטרפתי אליו.

יש לי שוב דמעות בעיניים,

אתמול בכיתי הרבה.

אתמול הסתיים סיפורה של נעם.

אני לא יודע מה אני הייתי עושה במצב כזה.

די בטוח שספיר מתמודד עם זה טוב ממני.

יהי זכרה ברוך.