לא היה לי קל לקבל את ההחלטה הזו, של להיות "פחות הוצאת ספרים" ויותר "מקום שעוזר לסופרים להוציא בעצמם, הכי טוב שאפשר" (הנה דרך אחת שבה אני עושה את זה) היו לי כמה שיקולים. ראשית, "הוצאת ספרים", היום, זה סך הכל עניין טכני. זה בית הפקה, בעצם, בית חרושת כזה. יש שם המון מומחיות תשומת לב (אם עושים את זה נכון) אבל אין שם לב. לא יודע אם הרגשת, אבל אני איש של לב. של יצירה. של רעיונות. ושל להתלהב מעולמות חדשים. שנית, הצלחה של בית הפקה תמיד תגיע על חשבון הסופרים שלה, כי האינטרס המובנה של

ע. הלל כתב את המילים האלה 20 שנים לפני שנולדתי, והן רלוונטיות מאי פעם והן רלוונטיות יותר מכל למי שרוצים לספר סיפורים. מי יודע מדוע ולמה לובשת הזברה פיז'מה? הזברה היא הדמות שלך. היא יכולה ללבוש כל מאפיין שבא לך. היא יכולה ללבוש בגדי התעמלות אם העלילה שלך מחייבת אותה לשיעור ספורט. היא יכולה ללבוש סרבל אם העלילה שלך מחייבת אותה לתקן איסטלציה. היא יכולה ללבוש שמלת מלמלה אם העלילה שלך מחייבת אותה לרקוד סלסה. אבל הכל שטויות, וזברות שלובשות בגדי התעמלות כלל אינן אמיתיות. זברות, כמו

כבר שנתיים מבקשים ממני לעשות פודקאסט של הדרכות כתיבה. אנשים רבים רוצים לשמוע אותן כשהם בנהיגה, בהליכה, עושים כלים, מה שבא טוב. אני עצמי חובב פוסקאסטים גדול, אז למה התמהמהתי עם זה כל כך? אין לי מושג. בכל מקרה, עכשיו התחלתי בספוטיפיי, ואם התגובות יהיו טובות אני גם אמשיך. מה שאפשר לעשות בנדון: להירשם כאן, https://anchor.fm/liron-fine לעשות לייק, להגיב, לשאול שאלות (יהיה פרק של שאלות ותשובות) ולתת ציון גבוה! ואז גם יתחילו להופיע פרקים חדשים, פעם בשבוע.

אתמול עשיתי דרך לא נוחה. ממחלקת אף אוזן גרון באיכילוב (שעליו כתבתי את הספר הכי טוב שלי זה שנמכר עכשיו ב- 27 ש"ח - אני רוצה להצדיק את הפרסומת), ברגל לתחנת רכבת השלום, ומשם בנסיעה חשוכה לרכבת רחובות, ומשם במכונית, בפקקים הנצחיים של רחוב הרצל, שמעולם לא היה צריך לשאוף להיות יותר מדרך כורכר במושבה מנומנמת. הבת שלי עברה ניתוח באוזן. היא חששה מאיבוד שמיעה, עכשיו נראה שיהיה בסדר. איפה הייתי? אה, בדרך הלא נוחה. עשיתי אותה, וחשבתי עמוק. איך יזכרו אותי כשיגיע תורי להיות מוזכר? בשנתיים

בערך מיליון שאלות קיבלתי על מסלול העריכה העצמית שיכול לחסוך לחלק מהמחברים עד 20,000 ש"ח ואולי יותר ולאפשר להם להוציא את הספר שלהם לאור בדרך הבאמת הכי זולה שאפשר. 1. השאלה הנפוצה ביותר: זה מתאים לי? התשובה: אם יש לך כישרון כתיבה - כן, במיוחד בתנאים האלה: *התקציב שלך לא מאפשר עריכה ספרותית מקצועית - אבל יש לך כישרון, רצון ולהט להוציא אותו *לא מתאים לך שיבוא עורך וישנה לך את הטקסט. עדיף לך לערוך בעצמך, לפי הטעם והרצון והמקוריות שלך *כתב היד שלך מיועד להישלח להוצאות הספרים המסור

טרי בזכרוני מהטקסט של אמש באקדמיה, בו לדעתי עשינו פלאים - או פלאות, לא בטוח מה הג'נדר הנכון כאן: 1. יש לך ערימת דמויות בסצנה? יופי. מכניסים אותן אליה לאט לאט ובהדרגה, נותנים לקוראים להתרגל ולמצות דמות ורק אז מזכירים את הבאה. 2. בכל פעם שדמות נכנסת לסצנה, אלה שכבר מוזכרות מגיבות אליה, והיא כמובן מגיבה אליהן. 2.5 לעולם לא להתחיל טקסט בשתי פסקאות של "אני אסביר לקוראים מי הדמויות ואיפה הן נמצאות". אפשר להתחיל במשפט שניים של תיאור הסביבה, אבל אז מייד לצלול לצבעים אחרים בטקסט, אישי

היה היו ארבע חברות. *** ...ולפעמים אנחנו כותבים כדי לצרוח. אנחנו צורחים את הכאב שלנו. האישי, החברתי, הכללי. אנחנו צורכים כדי לשתף, כדי לרפא, כדי לשנות. אנחנו לא יכולים להפסיק לכתוב עד שהכאב הזה מקבל את הצרחה שהוא צריך לקבל. כן, בפרוזה. בסיפור שלא קרה באמת, אבל כמותו קורה שוב ושוב. ואסור שיקרה. כזה כאב תמצאו בספר החשוב והחדש הזה: (עוד חשוב: היום ניתן - וממש צריך - לרכוש אותו בעשרה ש"ח כדי לקרוא ולכתוב עליו ביקורת באתר Evrit. הביקורת שלך תביא אליו עוד קוראים, ובמקרה של הספר ה

אתמול היתה לי פגישת סטטוס (כן, היו בחירות. אז מה) עם כותבת יקרה, שרוצה לייצר טוויסט בעלילה בזכות שימוש בגוף שלישי מוגבל. זה עניין אותי. בדקתי. ו... התברר שלא לימדתי מספיק טוב את עניין הגוף השלישי המוגבל. אותה כותבת, ש-IQ לא חסר לה בכלל (ויש לה גם רעיון מבריק לספר), הבינה ממני שהוא מוגבל כי הוא "לא מאפשר כניסה למחשבות". אופס. כנראה שבאמת לא לימדתי את זה טוב. הרי גוף שלישי מוגבל - מאוד מאפשר כניסה למחשבות! כנראה שהטעות קרתה בגלל המילה "מוגבל", שהיא בעייתית. זו מילה עם קונוטציה

"כי זה מעשיר את הטקסט!" היא אמרה. זה היה אתמול בערב, במסגרת האקדמיה לסופרים (שמי שלא רשומים אליה הם פשוט פראיירים). מי זו "היא"? עורכת אצלנו, וגם סופרת מאוד מוכשרת (העולם עוד לא הכיר אותה אבל יש זמן). היא כותבת ספר מסע של אשה, שמגלה את עצמה ואת הכוחות הפנימיים שלה, והוא נכתב בסגנון הקלאסי של גוף שלישי עבר, שמדמה גוף ראשון. אלא מה? על הדרך היא משבצת, מדי פעם, קטעי זרם תודעה יפים של דמות אחרת לחלוטין, שבכלל לא מופיעה באופן פעיל בספר. השאלה שלה באקדמיה היתה, "האם לכתוב אותם בגוף

באקדמיה יש לי הזדמנות נינוחה לעבור על טקסטים ורעיונות של הסטודנטים באקדמיה ושל הסופרים שעובדים איתנו, ולפדבק אותם. כן, אמיתי. חלק מהם גם מתכוון לנצל את הננו ריימו כדי להתקדם בתכנון הספר שלהם. וביום שישי, אחת מאותו חלק, מחברת מוכשרת במיוחד שגם מפליאה בתובנות ואינפוטים חכמים, ביקשה פידבק לפסקת הפיתוח שלה. היתה דרמה. יש לה אומץ, לזאתי. כי אני רציתי, לפני פסקת הפיתוח, לראות את המשפט המנחה שלה. (מי שלא יודעים מה זה משפט מנחה יכולים להצטרף לליווי הננו ריימו ולגלות. אלה רק 14 המיל

1995. יצחק רבין בשלטון, אחרי בחירות שהיוו הכרעה ברורה. והוא עובד מהר. הסכמי שלום נחתמים. תהליך אוסלו בעיצומו. רוח חדשה (טובה או רעה, אני לא קובע) מנשבת. ועל ספלי האופוזיציה נמצא אחד, ביבי נתניהו, שתפקידו החשוב ביותר עד אז היה שגריר ישראל באו"מ. הוא נקלע לואקום מנהיגותי שנוצר אחרי פרישת יצחק שמיר מראשות המפלגה, ומוצא את עצמו... מנהיג? אף אחד לא תופס את האח הקטן של יוני נתניהו, שהיה מנהל המכירות של חברת ארונות לא גדולה (אפילו היגר לתקופה לארה"ב) כמנהיג. הוא אנדרדוג. אבל אנדרדוג

התחיל דיבור על זיקיות ודרקונים (סדנת הכתיבה החדשה למתקדמים) ושאלו אותי כל מיני שאלות. איכשהו התשובה שלי היתה, "כדי להעז". ואז שאלו אותי, כמו שאני שואל תמיד את המחברים שאני פוגש, "למה". למה להעז? וזה כבר חייב אותי לחשוב יותר. למה להעז? למה לי להיכנס לטריטוריה לא ממופה? למה לי לעשות משהו שאף אחד לא עשה מעולם? למה להעלות את המילים על הבמה ולתת להן לרקוד, ולהרקיד נשמות? כי משעמם. זו האמת. משעמם כל הזמן אותו דבר. אני מלמד, מסורתית, טכניקות כתיבה, וזה נהדר וחשוב וחובה לכל כותב וכות

"מייקל קריצ'טון פינת דן בראון", אמרתי ל-ש. (שין, להבא. השם המלא שמור היטב) ביום שיש האחרון. "זה יכול להיות רב מכר בינלאומי, אם הוא יהיה כתוב היטב". ויותר מעשרים כותבים, שהיו איתי באותו רגע באקדמיה לסופרים, הנהנו בראשם. בשעה וחצי שלפי כן הם היו שותפים בדיון ערני על הספר ששין כותב. ספר שנבט מרעיון מאוד, מאוד, מאוד, מעניין. ספר מדע בדיוני/פנטזיה/אימה, שבלי להסגיר פרטים מזהים מדי, עוסק בגזע דמוי אנושי, אבל לא באמת הומו סאפיאנס, שמלווה את האנושות משחר הזמנים. משהו כמו ערפדים, אבל

טוב, מהם הסיכויים שיש לסופרת מתחילה, סופרת ביכורים, סופרת שאיש לא שמע עליה קודם, סופרת שאיש לא ספר בכלל, להגיע תוך 3 חודשים מאפס הכרה,...

זה חדש וזה מלהיב: הקורס-מסלול הראשון בישראל לפיתוח, כתיבה והוצאה לאור של ספרות ספקולטיבית (דרקונים וחלליות, נו) יוצא לדרך! ד"ר נדב אלמוג,...

אתמול בערב מישהו הגיב לאימייל קודם שלי כך: נעזוב את זה ששתי נקודות (..) הן לא עברית. זה לא האישיו. מה שחשוב פה זה התוכן. אותה נשמה טובה...

אני יוצא לדרך לא נודעת. 29 שנים אני מתפרנס ממילים. אני יוצר אותן, מעבד אותן, עורך אותן, מוכר אותן. זה לא יפסיק, כמובן. אבל משהו קצת חדש...

פיתרון הפלא להוצאת ספר - האמנם? רץ איזה דיון בפייסבוקים של איזו סופרת, לא חשוב מאיזה מגדר, שמתלוננת שמחירי הוצאת ספר ממש גבוהים וממש ממש...

המתנות בסוף - אבל קודם אני חייב לספר לך (קצת בחיוך): המקום הזה, בפוסטים שלי, מאוד יקר. אין כמעט שבוע בו לא פונים אליי שניים-שלושה-עשרה...

כמו הרבה כותבים, גם אני התחלתי את קריירת הכתיבה שלי בסיפורים קצרים. הייתי בן 15, אני חושב, וכתבתי לחברים בכיתה. כל מיני פנטזיה ומדע...