14 המילים הכי חשובות בספר שלך
באקדמיה יש לי הזדמנות נינוחה
לעבור על טקסטים ורעיונות
של הסטודנטים באקדמיה
ושל הסופרים שעובדים איתנו,
ולפדבק אותם. כן, אמיתי.
חלק מהם גם מתכוון לנצל את הננו ריימו
כדי להתקדם בתכנון הספר שלהם.
וביום שישי, אחת מאותו חלק,
מחברת מוכשרת במיוחד
שגם מפליאה בתובנות ואינפוטים חכמים,
ביקשה פידבק לפסקת הפיתוח שלה.
היתה דרמה.
יש לה אומץ, לזאתי.
כי אני רציתי, לפני פסקת הפיתוח,
לראות את המשפט המנחה שלה.
(מי שלא יודעים מה זה משפט מנחה
יכולים להצטרף לליווי הננו ריימו ולגלות.
אלה רק 14 המילים הכי חשובות
שאי פעם יהיו בכתיבת הספר שלך)
מה שקורה במשפט מנחה טוב ונכון,
ומה שצריך לקרות גם במשפט המנחה שלך,
זה ה... צמצום התובעני והחריף
שהוא מחייב בו את הסופרים.
למשפט מנחה אסור להיות שיווקי ויפה וטיזרי.
להיפך. הוא חייב להיות ישר ולעניין,
ויפה ספרותית כמו שפיגומים יפים לבניין.
יש בו רק שלושה אלמנטים,
יש בו מגבלת מילים חונקת,
ואם אין בו צלילות מלאה
והבנה מלאה של הספר -
כולל הרעיון הגדול שלו -
אז האזעקה משתחררת וזועקת.
והאזעקה השתחררה במקרה הזה.
הפרטים המלאים לא ממש חשובים.
בגדול, היו שם מילים יפות כמו
"מתמודד עם" איזה אירוע
ו"נאלץ להכיר" באיזו עובדה.
ומה שאני עושה כשאני קורא משפט מנחה
זה לדמיין איך לכתוב את זה בפועל בספר,
כשדברים צריכים לאכלס פרקים שלמים.
ו... אני לא יכול איך לכתוב "מתמודד".
המילה הזו היא מסכה ספרותית יפה
ואחיזת עיניים עצמית.
אין בה שום דבר שאני יכול לנעוץ בו שיניים
ולכתוב פרק שניים שלושה עליו.
מה זה, בכלל, "להתמודד"?
אני יודע מה זה להתמודד בקרב איגרוף.
אני יכול לכתוב את זה.
אני יודע מה זה להתמודד בטיפוס הר גבוה.
אני יכול לכתוב את זה.
האם אני יודע מה זה להתמודד עם פירוק המשפחה?
לא. אני לא יודע לכתוב את זה.
מה זה בדיוק? לשכב במיטה ולהרגיש מסכן?
לצאת למסע נדודים בהודו?
אי אפשר לדעת.
המונח הזה מסתיר מאחוריו דברים אמיתיים.
אם יש במשפט המנחה שלך "מתמודד עם אירוע",
זה אומר שאין לך מושג קלוש (!)
איך לכתוב את הספר שלך בפועל -
אז בחרת להתעלם באלגנטיות מהבעיה.
ו"נאלץ להכיר", זו לא עלילה אלא מחשבה.
זה יכול לאכלס אולי רבע שעה של "זמן ספר".
זו דלות רעיונית קיצונית.
בקיצור, השתחררה האזעקה.
וואו, כמה שהמחברת הזו גיבורה ואמיצה
וכמה שאני מחזיק ממנה עוד יותר עכשיו.
היה לנו דיון של שעה על המשפט הזה,
וגם על פסקת הפיתוח שנגזרה ממנו,
ופתאום ראינו עד כמה האזעקה צדקה.
כל אזעקה מצביעה על משהו אחר,
והפעם היא הצביעה על בעיה מאוד מהותית
ברעיון הגדול הראשוני של הספר.
היתה שם חוסר הלימה בין
מה שהמחברת בכלל רצתה לכתוב מלכתחילה,
ובמה שיוצא לה בפועל.
פסקת הפיתוח הכילה בתוכה אלמנטים רבים
שאני קורא להם "שקרים בנפש".
אלה סתירות פנימיות
ונקודות של "רגע - זה לא יכול להיות",
שלא שמים אליהם לב במבט ראשוני
(ולפעמים גם לא במבט עשירי של מי שחיבר אותם).
ומדובר במחברת טובה וחכמה! הרבה מהממוצע.
היא יכולה להיות עורכת ספרותית נהדרת,
יש לה עיניים חדות ומוח יצירתי ביותר.
וכל מה שהיא בנתה התפרק לה מול העיניים.
לאדם יצירתי זה רגע נורא.
חורבן בית ההערכה העצמית שלו.
"ידעתי למה אני נכנסת", היא כתבה לי אחר כך,
כששלחתי לה את החומר מהשיעור, עם מילים מנחמות.
אבל... לדעתי,
ולדעת יותר מעשרים מחברים שהיו איתנו,
אחרי חידוד המשפט המנחה,
מה שיצא לה בפועל חזק הרבה יותר,
חשוב הרבה יותר, מרגש הרבה יותר,
"אש" הרבה יותר,
מהדבר המקורי שעליו המחברת רצתה לכתוב.
זה הדבר שבאמת באמת נמצא בנפשה.
זו הפצצה האמיתית ששוכבת לה בלב.
ופעמים רבות, הפצצה האמיתית הזו,
שנמצאת לנו בלב, כל כך כואבת בכנות שלה
ובפרטיות שלה ובעוצמה שלה,
שאנחנו מסרבים להכיר בה באמת.
אנחנו כותבים "לידה".
אנחנו מסתירים אותה במילים יפות.
אנחנו מנסים לברוח ממנה.
ולכן, כשאנחנו מתבקשים לצמצם
את כל הספר למשפט אחד מנחה,
אנחנו מתרעמים כי "ספרות זה דבר מורכב",
וגם שמעתי אנשים שאומרים
"לירון מלמד לכתוב פשטני וחד מימדי".
זה קצת הצחיק אותי,
מזכיר לי את השטחיות בה
מתנהלים ויכוחים באינטרנט,
בהם לכל אחד יש עמדה ודיעה
בלתי מעורערות וניצחות
שמבוססות על סרטון פייק ניוז
ו"מחקר יסודי" מבוסס טוקבקים.
יש מקום למורכבות,
המון מקום למורכבות,
אינסוף מקום למורכבות,
ברגע שיש - פעם אחת - צלילות פשוטה.
בסולם התווים המערבי יש בסך הכל 7 תווים.
קודם מבינים אותם. רק אחר כך בטהובן.
בכתיבה שלי,
אני קודם כל צריך להבין את עצמי
ואת מה שמסתתר בלב שלי.
ואני עושה את זה על ידי סילוק
כל המסיכות וכל ההסחות,
וכל משחקי הלשון והמילים היפות,
ומביט עמוק לתוך הלב.
זה הכי קשה,
כי הפשטות היא הכי קשה להשגה.
אבל... הסיפור שלי נמצא בתוכה.
ורק אחריה מגיע מבול המורכבות.
