טיפ כתיבה, לגזור ולשמור
"כי זה מעשיר את הטקסט!"
היא אמרה.
זה היה אתמול בערב,
במסגרת האקדמיה לסופרים
(שמי שלא רשומים אליה
הם פשוט פראיירים).
מי זו "היא"?
עורכת אצלנו, וגם סופרת מאוד מוכשרת
(העולם עוד לא הכיר אותה אבל יש זמן).
היא כותבת ספר מסע של אשה,
שמגלה את עצמה ואת הכוחות הפנימיים שלה,
והוא נכתב בסגנון הקלאסי
של גוף שלישי עבר, שמדמה גוף ראשון.
אלא מה?
על הדרך היא משבצת, מדי פעם,
קטעי זרם תודעה יפים
של דמות אחרת לחלוטין,
שבכלל לא מופיעה באופן פעיל בספר.
השאלה שלה באקדמיה היתה,
"האם לכתוב אותם בגוף ראשון או שלישי"
והיא צירפה דוגמאות לשני הסגנונות.
ובתגובה, השאלה שלי היתה,
"למה לכתוב אותם בכלל?"
עכשיו עצירה מתודית:
ה"למה" שלי הוא לא קנטרני,
זו לא פולנית מדוברת ל"אל תכתבי".
ה"למה" שלי הוא מילולי, כפשוטו.
אני תמיד מחפש את ה"למה".
הוא במקום השאלה
"מהי הסיבה המדויקת שכתבת אותם?"
כי זה מעשיר את הטקסט?
לא. זו לא תשובה מספיק טובה.
הטקסט הוא לא סוכה
והסופרת היא לא ועדת קישוט.
משהו שנכתב רק לצורך האסטתיקה
הוא בבחינת ממתיק מלאכותי.
נכון, הוא עושה נעים בפה,
אבל הוא לא תורם דבר פרט לזה,
ואולי לטווח רחוק אפילו מזיק.
אני רציתי "למה" אמיתי.
סיבה סיפורית. לא החלטה שרירותית.
החלטה שרירותית היא שקר.
סיבה סיפורית היא אמת.
כשיש אמת, היא "חייבת" להופיע.
לא צריך לתרץ את התוספות לטקסט,
אלא פשוט אי אפשר בלעדיהן.
ועכשיו אני מדבר על הטקסט שלך:
אם עשית בו החלטות שרירותיות,
הכנסת לתוכו שקרים פנימיים שיזיקו לסיפור.
ואותה סופרת-לעתיד,
לקח לה קצת זמן ומחאות
עד שהסכימה בכלל
לוותר על ועדת הקישוט
ולמצוא סיבה סיפורית עמוקה, אמיתית,
בלתי נמנעת,
שמחייבת את הופעת הקטעים האלה.
אני אחזור שנית כדי להדגיש ולגרום לך לשים לב:
האמת מחייבת,
לא מתרצת.
והסופרת-לעתיד מצאה אותה.
אחלה סיבה. אמיתית.
ופתאום הספר כולו, העלילה כולה,
נתרמו והתרחבו וטיפסו מדרגה.
זה ממש הורגש.
ככה זה כשמוצאים את האמת שלך.
לפעמים היא קבורה מאוד עמוק,
וצריך גם לוותר על אגו כדי להגיע אליה.
ובאיזה גוף הקטעים האלה ייכתבו, שאלת?
כאן הגיעה דווקא הצעה של מחברת אחרת,
אותה אחת עליה דיברתי אתמול:
גוף שני הווה.
בדקנו את הסגנון המוצע על קטע,
וראינו איך זה עשה אפקט קסום
שעוד יותר התחבר לעלילה.
אחלה.
אחר כך עברנו לספר של מחבר נוסף
והצענו לו להרוג את הדמות
שהוא הכי אהב בספר שלו.
אמיתי, נשבע לך.
