למה הספר שלכם תקוע ואיך שיטת שלושת הדראפטים תציל אותו

הבעיה הגדולה ביותר של כותבים, במיוחד אלו שעדיין לא הוציאו לאור שלושה או ארבעה ספרים, היא האשליה שהכתיבה היא פעולה של יצירה טהורה שנובעת מאיזה מעיין נסתר של השראה. הם יושבים מול המסך, מחכים לברק שיכה, וכשזה לא קורה, או כשהמילים שיוצאות נראות להם כמו גיבוב של שטויות, הם נשברים. הם קוראים את הפסקה הראשונה, מתקנים אותה ארבעים פעם, ומרגישים שהם עובדים קשה.

האמת המרה היא שהם לא כותבים, הם פשוט עושים לעצמם חיים קשים. כתיבת ספר היא לא מעשה של קסם, היא עבודה של קבלן בניין. אם תנסו לצבוע את הקירות לפני שהנחתם יסודות, הבית יקרוס עליכם.

שיטת שלושת הדראפטים היא לא המצאה שלי, היא הדרך שבה סופרים מקצועיים שורדים את התהליך הזה בלי לאבד את השפיות. זהו תהליך שמפריד בין השלב של הבלגן לשלב של הדיוק, ומשם לשלב של הליטוש. הטעות הנפוצה היא לנסות לעשות את שלושתם בבת אחת.

זה בלתי אפשרי, זה מתסכל, וזה הסיבה העיקרית לכך שאלפי כתבי יד שוכבים במגירות ודיסק-אונקיים כשהם גמורים למחצה. הדראפט הראשון, או כפי שאני אוהב לקרא לו טיוטת הקיא, הוא השלב שבו אתם פשוט שופכים הכל על הדף. התפקיד היחיד שלכם בשלב הזה הוא להגיע למילה האחרונה.

זה לא הזמן לבדוק אם הדמות שלכם שינתה את צבע העיניים בעמוד שמונים, וזה בטח לא הזמן לבדוק אם התיאור של השקיעה נשמע כמו שירה צרופה. בטיוטה הראשונה מותר לכם לכתוב גרוע. למעשה, רצוי שתכתבו גרוע.

אתם בונים כאן את ארגז החול שבו תשחקו אחר כך. אם תעצרו כדי לחקור איזה סוג של אקדח היה נפוץ בפריז ב-1920, איבדתם את המומנטום. תכתבו בסוגריים אקדח כלשהו ותמשיכו הלאה.

הכתיבה בשלב הזה צריכה להיות מהירה, חסרת רחמים כלפי עצמכם, ונטולת ביקורת עצמית. המטרה היא להוציא את הסיפור מהראש אל הדף. כשהגעתם לסוף, אל תעזו לקרוא את זה מיד.

תנו לזה לשכב שבועיים. תנו לריח של הזיעה להתנדף. רק אז מגיע הדראפט השני, וזה השלב שבו העבודה האמיתית מתחילה.

בטיוטה השנייה אתם הופכים להיות העורכים של עצמכם. כאן אתם בודקים מבנה, קצב, ועקביות. זה הזמן שבו מגלים שדמות אחת היא מיותרת לחלוטין ושפרק ארבע צריך לעבור לסוף הספר.

זה השלב הכואב שבו אתם קורעים את הסיפור לגזרים ומרכיבים אותו מחדש. בטיוטה השנייה אתם בונים את השלד. אם בטיוטה הראשונה בניתם ערימת לבנים, עכשיו אתם בונים מהן קירות ישרים.

כאן פותרים את החורים בעלילה, מהדקים את הדיאלוגים ובודקים שהמניעים של הדמויות מחזיקים מים. זה שלב טכני, קר, שדורש מכם להסתכל על היצירה שלכם מלמעלה בלי סנטימנטים. אם סצנה שאהבתם מאוד לא מקדמת את העלילה, היא חייבת לעוף.

אל תשמרו אותה רק כי היא כתובה יפה. יופי זה לשלב הבא. בטיוטה השלישית, ורק בה, אתם מרשים לעצמכם להיות אמנים.

זהו שלב הליטוש הסופי. עכשיו, כשיש לכם סיפור שעובד, מבנה יציב ודמויות אמינות, אתם יכולים להתפנות למוזיקה של המילים. כאן אתם מחליפים פעלים חלשים בחזקים, מוודאים שהקצב של המשפטים נכון, ודואגים שהטקסט יזרום בצורה מושלמת.

זה השלב שבו כל מילה נשקלת על מאזניים של יהלומן. בטיוטה השלישית אתם כבר לא דואגים למה שקורה בסיפור, אלא לאיך שהוא נשמע. כותבים רבים נכשלים כי הם מתחילים מהשלב השלישי.

הם מנסים ללטש משפטים ששייכים לסצנות שבכלל לא צריכות להיות בספר. זה בזבוז זמן משווע ואקט של הרס עצמי. העבודה לפי שיטת שלושת הדראפטים מעניקה לכם חופש.

היא משחררת אתכם מהפחד לכתוב זבל, כי אתם יודעים שיהיה לכם זמן לתקן. היא מבטיחה שלא תשקיעו שעות בתיאור נוף מרהיב רק כדי לגלות שהפרק כולו נמחק בעריכה. כתיבה היא תהליך של שכבות.

כל שכבה מוסיפה משהו אחר, וכל אחת מהן דורשת מצב נפשי שונה. הטיוטה הראשונה דורשת אומץ וחוצפה. הטיוטה השנייה דורשת משמעת וניתוח קר.

הטיוטה השלישית דורשת רגישות וטעם אמנותי. כשמנסים לערבב ביניהן, מקבלים עיסה דביקה של חוסר ביטחון ותקיעות. תפסיקו לנסות לכתוב את הספר המושלם ביום אחד.

תכתבו את הספר הגרוע ביותר שאתם יכולים, ואז תהפכו אותו לבינוני, ורק בסוף תהפכו אותו ליצירה ששווה לקרוא. זה המסלול היחיד שעובד, וכל מי שמספר לכם אחרת כנראה מעולם לא סיים לכתוב ספר בעצמו.