תובנת מפתח?
ביום שישי פירקנו רב מכר.
זה מפגש קבוע באקדמיה לסופרים,
במהלכו אנחנו מנתחים סגנונות כתיבה
של ספרים מצליחים במיוחד
כדי להבין מה עבד שם
ולהפוך את זה לשלנו.
מישהי, שבדיוק כותבת את
רב המכר השני שלה בסדרה
(ספרי בלש. והם עוד יהיו, אני אומר לך)
הציעה לנתח איזה רב מכר קלאסי.
מצליח מאוד.
כזה שאין עוררין על האיכות שלו.
הטקסט שיעמם אותי מאוד.
לעומת זאת, 5 כותבים אחרים
מתוך 17 שהיו בשיעור הזה)
התלהבו ממנו בטירוף -
ואמרו שיקנו אותו.
על סמך אותו טקסט ששיעמם אותי!
איך זה יכול להיות?
התשובה: אני לא אוהב ספרים "כאלה",
והם כן.
מדובר בספר בלש של אגתה כריסטי, אגב.
הפתיחה שלו מאוד אינפורמטיבית
ומאוד עמוסה בפרטים.
היא לא אישית,
היא לא רגשית,
אין שם כניסה לנפש הגיבור,
היא בכלל בגוף שלישי מספר-על,
סגנון שלכאורה הזדכה על עצמו
ופרש מעולם הכתיבה.
הוא שיעמם אותי למוות,
אבל הוא בעצם כתוב מבריק -
היו מינוריות.
למה?
כי אנשים שאוהבים ספרי בלש,
אנשים שאוהבים לפתור תעלומות,
אנשים שמחפשים ספרים "כאלה",
לא מצפים מהספר הזה לרגשות.
הם מצפים להמון פרטים,
הם מצפים להטעיות,
הם מצפים למבט מגבוה,
ולגלות את הרוצח לפני מיס מארפל.
זה לא אומר שהם לא יאהבו ספרים אחרים,
זה פשוט אומר שכשהם רוצים
ספר מהסוג "הזה",
הם רוצים אותו ככה.
כתוב היטב לרצונות שלהם.
זו הפסיכולוגיה של הקוראים שלך,
וזו הסיבה שחייבת להיות הלימה
מאוד מאוד גבוהה בין הכתיבה שלך
לבין הקריאה שלהם.
זה לא אומר שצריך לוותר על ה"אמנות"
ועל הביטוי האישי!
להיפך.
זה אומר שצריך להעצים אותה עוד יותר,
למצוא את מה שבאמת חזק באמנות שלך -
ולחזק אותו עוד יותר.
רק כך אפשר לרמוז לקוראים
הכי "רעבים" לכתיבה כזו
שהיא קיימת, כאן, בספר שלך.
גם זו אמנות.
(והטיפ: לא להתחיל עריכה -
והאמת שעדיף אפילו לא כתיבה -
בלי לדעת מי הקוראים שלך
ולמה הם יקראו אותך)
לחלום, לכתוב, להצליח,
לירון פיין
