למה קשה לכתוב פשוט?
הימים האחרונים שלי מסתובבים
סביב מילה אחת ברורה.
שלשום, למשל, נתתי פידבק לאחת
מהסטודנטיות בקורס העריכה הספרותית.
היא ניתחה יצירה מבחינת אאוטליין וארכיטיפ
(במקרה זו היתה יצירה שלי, סוף איכילוב)
ו... הגיעה לעומקים אדירים ומגוונים
שהמשותף לכולם: הם לא קיימים.
היא חיפשה את המורכבות,
במקום שבו היה צריך לחפש את הפשטות.
אתמול היתה פגישת עריכה
עם מחבר של ספר עיון מיוחד,
שלדעתי יכול להיות גם מהפכני
ברמה הבינלאומית.
הוא עלה על משהו טוב מאוד,
רעיון גדול שהוא רעיון ענק.
ו... כתב היד שלו מלא בכותרות ביניים
שהמשותף לכולן:
הן כל כך מיוחדות וקורצות וזורמות
שאי אפשר להבין מהן במה מדובר.
התפקיד החשוב ביותר של כותרות הביניים
הוא לתת לעיניים להבין "על מה הטקסט".
אותו מחפש חיפש את המיוחדות,
במקום שבו היה צריך לחפש את הפשטות.
אתמול גם נפטר יהונתן גפן.
אחד שנגע בכל כך הרבה לבבות,
בזכות אותו דבר חמקמק: הפשטות.
גפן כתב פשוט.
הוא לא באמת ניסה להתחכם.
להלן: הילדה הכי יפה בגן,
מי שמביט בי מאחור,
אתמול רבתי עם גיורא.
וכשכבר כן גלש לתחכום,
הוא ניצב על יסודות חזקים ביותר
של פשטות יציבה ומובנת.
להלן: הנסיך הקטן מפלוגה ב',
מקום לדאגה.
הפשטות כמעט תמיד תנצח,
כמעט תמיד תיגע עמוק יותר,
כמעט תמיד תבטא נכון יותר
את רגשות הקוראים שלנו.
אבל מסובך להגיע לפשטות.
קשה מאוד.
קשה מאוד לכתוב פשטות,
בגלל שתי סיבות תאומות.
האחת, פוחדים שיגידו שזה פשוט מדי.
השנייה, זה נראה טריוויאלי.
אז אנחנו מתאמצים מאוד
להיות מיוחדג'ים,
ובדרך מאבדים את הקהל שלנו
ואת האמירה שלנו.
ממליץ לך להביט על הטקסט שלך,
לנשום, ולבחון דרכים לפשט אותו.
