כתיבה טובה היא לא רק שימוש במילים נכונות. היא תהליך של יצירת מציאות בראש הכותב ושידורה לראשו של הקורא. הנה למה זה עובד כשעובד, ולמה זה נשבר כשנשבר.

אם הדיאלוגים שלכם נשמעים כמו שיחת גג נעימה בין שכנים טובים, כדאי להמשיך לקרוא. דיאלוג טוב הוא לא שיחה. הוא קרב. ולמרות שזה נשמע מוגזם, זו הדרך היחידה להבין למה חלק מהדיאלוגים שולפים אתכם מהכסא ואחרים גורמים לעמוד להחליק בין האצבעות. כלל הברזל בכל דיאלוג שכדאי לקרוא, יש קונפליקט. לא בהכרח ויכוח עם צעקות - אלא מתח בין שני רצונות שלא יכולים לשכון ביחד באותה נשימה. דמות אחת תוקפת: היא מדברת, דוחפת, מנסה להשיג משהו. הדמות השנייה מתגוננת: היא מקשיבה, שוקלת, מנסה לא לצאת פצועה מהשיח

הנה כמה טכניקות כתיבה ועריכה שיעזרו לך לכתוב טקסט שיאפוף את הקוראים מכל הצדדים (אימרסיה) ויכניס אותם לעולם שבראת. כך שהם ירגישו שהם אשכרה שם, בעולם הזה שלך. ואולי הם אפילו "הדמות הזו". הטכניקות האלה מבוססות על המציאות האמיתית ועל הדרך שבה אנחנו חווים אותה. אנחנו הרי אפופים במציאות שלנו, נכון? לו היינו דמויות בספר, היינו מתנהגים בדיוק כמונו. אז הנה, ככה אנחנו מתנהגים. 1. שמירה על גיוון צבעים בטקסט: פעם שומעים, פעם רואים, פעם חושבים. לא לתת לאף חלק מהמוח של הקוראים להירדם בג

הבשורה הראשונה: קרין וינטר (השם הישראלי חסוי) Is Killing it on Amazon. היא למדה אצלי עריכה ספרותית, והיתה חדורת מטרה לעשות את זה: היא עשתה את זה לא באופן "מלאכותי" (קניית ביקורות מזוייפות, מבצע מכירות שעושים טריק במהלכו פרסום שעולה הרבה יותר משהוא מכניס) אלא על ידי כתיבה טובה, עבודה מדהימה בטיקטוק, תחקיר יסודי של הז'אנר (רומן רומנטי, הכי נמכר והכי תחרותי שיש) יסודיות ופדאנטיות שאין דברים כאלה. ככה נראה עמוד הספר שלה באמזון: איזה יופי! איזו השקעה! היא בכלל סמל לעקשנות ונחישות.

אתמול ארגנתי את הממ"ד. כלומר, סגרתי את חלון הפלדה (הוא בדרך כלל פתוח) ופיניתי את המיטה, כדי שילדון הבית יוכל לישון בה. שקט מתוח עובר על ישובי החוטף, שקט מתוח עובר עלינו כמכבש. כולנו בסיפור מתח. מה זה מתח? מתח זה הפוטנציאל שמשהו יקרה. זה הפער בין המצב כרגע... למצב שיכול לקרות. מתח הוא התבלין הסיפורי החשוב ביותר, הוא זה שגורם לנו לקרוא את השורה הבאה. ולמה נקרא אותה? כי יש לנו ציפיות ממנה, ואנחנו לא יודעים מה יקרה בה. אפשר להכניס מתח לכל דבר, כי מתח קשור, לפני הכל, לסגנון הכתיבה

אתמול, בשיעור הכתיבה באקדמיה, ביקשתי מהמשתתפים לכתוב זיכרון. יצאו סיפורים יפים. ריגשו גם. ואז שאלתי אותם שאלה פשוטה: ממה עשוי זיכרון? זו לא שאלה קלה. ספר עשוי מדפים כרוכים מלוכלכים בדיו. פלסטיק עשוי מדינוזאורים שנרקבו. חשמל עשוי מאלקטרונים תזזיתיים. אור עשוי מפוטונים. ממה עשוי זיכרון? זיכרון עשוי מקשרים חשמליים שנוצרו בין נוירונים במוח שלנו. נוירונים שבעבר לא היו קשורים אחד לשני, למרות שהיו סמוכים אחד לשני. ואז, אני לא יודע אם הם זזו, או שמשהו אחר זז, אבל בטוח משהו איכשהו השת

המוח שלנו הוא מכונת אסוציאציות. כלומר, מכונת הקשרים. כל דבר שהוא חווה - מייד מזניק החוצה הקשרים לזכרונות שכבר קיימים אצלו. נגיד, קומקום. מה עבר לך בראש כשקראת את זה? האם ראית קומקום בעיני רוחך? ואם כן, האם הוא היה מתכתי, מונח על הגז? ו... האם היתה לו זרבובית (זורבה-מה?) אלומיניום כזו, מעוקלת? שמעת את שריקת הקומקום מתגברת? ואולי ראית משהו אחר לגמרי, קומקום מפלסטיק, מחובר לחשמל, והצליל שרץ לך בראש היה אותו "פלאק" של ניתוק המתג החשמלי? שני אנשים קראו "קומקום". כל אחד ראה בעיני ר

הימים האחרונים שלי מסתובבים סביב מילה אחת ברורה. שלשום, למשל, נתתי פידבק לאחת מהסטודנטיות בקורס העריכה הספרותית. היא ניתחה יצירה מבחינת אאוטליין וארכיטיפ (במקרה זו היתה יצירה שלי, סוף איכילוב) ו... הגיעה לעומקים אדירים ומגוונים שהמשותף לכולם: הם לא קיימים. היא חיפשה את המורכבות, במקום שבו היה צריך לחפש את הפשטות. אתמול היתה פגישת עריכה עם מחבר של ספר עיון מיוחד, שלדעתי יכול להיות גם מהפכני ברמה הבינלאומית. הוא עלה על משהו טוב מאוד, רעיון גדול שהוא רעיון ענק. ו... כתב היד שלו

אדם מגיע לפסיכולוג. הוא חושב שהוא מכיר את עצמו, מודע לעצמו, מכיר את הסיפור של עצמו. הוא הרי יודע מי הוא! הוא בוודאי לא חושב שמה שהוא יודע, מה שהוא מודע אליו, מה שמרכיב את המודע שלו הוא רק קצה הקרחון של מי שהוא באמת. הוא לא משער בנפשו שמתחת לפני השטח מסתתר אדם אחר, אדם שהוא לא ממש מכיר ובטח לא מודע אליו. הוא בוודאי לא חושב שכמעט את כל המעשים שלו, את כל התגובות שלו, את כל הדרך בה הוא מתנהל, קובע האדם האחר. זה שמתחת לפני השטח. זה שאף אחד לא רואה, גם לא הוא עצמו. ואז, על כורסת המ

היא היתה הזונה ב"מציצים". היא היתה אחת הנסיכות של "כסית". היא היתה אחד ממוקדי הרכילות הגדולים של הבוהמה התל אביבית, ויש לה סיפורים בלי סוף על שמוליק קראוס, אורי זוהר, צביקה פיק, גבי שושן, חצקל איש כסית ואפילו ליאונרד כהן. עכשיו הסיפור של מרגלית אנקורי יוצא לאור, והוא הולך לקרוע לכם את הלב. ובנימה אישית: זו גאווה עצומה להוציא את סיפור החיים של אגדה ישראלית אמיתית, אבל כזו שמגיעה בלי כינורות ובלי התייפיפות. מרגלית אנקורי, השחקנית והזמרת שהופיעה ב"מציצים" וב"שיער", החביאה שנים

אנחנו נמצאים בעידן חוסר הפשרה. מוזר לי, המשפט הזה שכתבתי פתאום. התכוונתי לכתוב משהו אחר לגמרי, על ראפור, על התאמה בין הסגנון שלנו לסגנון של מי שמולנו, במיוחד בהיבט של עורך ונערך. (מחזור 9 של קורס העריכה הספרותית יצא אמש לדרכו, בקול תרועה, והרכב האנשים בו מרגש אותי מאוד) אבל אולי זה קשור. הכל קשור. אז: אנחנו נמצאים בעידן חוסר הפשרה. יותר ויותר אנשים לא מוכנים להתפשר על דבר. מעדיפים לצאת למלחמה במקום לדבר. דיבור נתפס כחולשה, כי מהי מילה לעומת אגרוף? וכן, זה קשור. אחזור לנו

זו לא תופעה ייחודית לך. ממש לא. חומת ההתנגדות האוטומטית מוכרת לכל יוצר ויוצרת, היא בנשמה שלנו, היא חלק מהזהות שלנו. ככה היא עובדת: 1. מגיע פידבק. לפעמים אנחנו מבקשים אותו, ולפעמים אנחנו לא מבקשים אותו, אבל בכל זאת מקבלים אותו. ולפעמים הפידבק מגיע ממניעים רעים, ונועד להוריד אותנו ולרומם את המפדבק. ולפעמים הוא מגיע ממניעים טובים, של רצון לעזור. ולפעמים הרצון לעזור נשאר בגדר רצון, כי אין למפדבק מושג ואין לו יכולת לעזור. ולפעמים הרצון לעזור מגיע קומפלט ארוז ביכולת, בחוכמה ובידע ל

איך לבצע פרויקטים ענקיים? התחלתי וסיימתי רבים מאוד. כרגע אני בתוך 4 כאלה, כל אחד מהם ראוי למשרה מלאה, ואף אחד מהם לא נכלל בתוך תריסר הספרים שאני עורך כרגע. הבעיה בפרויקטים ענקיים: אי אפשר להכיל אותם, מרוב שהם גדולים. פשוט לא רואים את הסוף שלהם. הם מייאשים מעצם היותם. בנוסף, אני אדם שמשתעמם בקלות. וברור מה זה עושה לפרודוקטיביות. השיטה שלי: 1. לעשות את הצעד הראשון. הוא הכי קשה - עד שעושים אותו. לכן זה חייב להיות צעד קטנטן. זה יכול להיות פשוט לפתוח מצגת ולקרוא לה בשם. אולי להכין

האמת שהיה לי משהו אחר לגמרי לשלוח לך הבוקר, משהו שמדבר דגש מאוד ספציפי ב עריכת ספרים בעידן של היום, אבל אירועי השבת האחרונה די הרסו לי את מצב הרוח, אז אני אדחה את זה ליום אחר. עם מה מתאוששים? עם ספר שכתבה אחת מבוגרות קורס העריכה המתקדמת שלנו , נועם בן חיים (הפעם אייתתי את השם נכון) ונמצא ממש עכשיו, ממש עכשיו! ברגעי ההדסטארט האחרונים שלו. ועכשיו זה הפך לספר מתח! כי עדיין לא ברור אם הוא יעבור את משוכת ההדסטארט . עכשיו, אני אוהב לעזור מאוד לבוגרים ולבוגרות של קורס העריכה שלנו.

אתמול ניהלתי שיחה עם מחבר (הוא לא קורא לעצמו מחבר, הוא קורא לעצמו פסיכולוג קליני. והוא באמת פסיכולוג קליני, ומרצה, פרופסור גולן שחר*, אוניברסיטת YALE) שאני עורך לו, בפעם הראשונה בחיי, מחזה לתיאטרון (!) לא פחות (אני משתמש ביותר מדי סוגריימים, אני חייב להפסיק עם זה). (התמכרות! הצילו!) (טוב, נמשיך) אז, בקיצור, הוא עובד איתי על המחזה שלו, ועל הדרך גם מראה אותו לבמאים, למנהלי תיאטראות ולשחקנים ומקבל אינפוטים חיוביים כאלה ואחרים. ומה הוא אומר לי? "כל אחד אומר שזה אחלה, ואז מנסה להת

קוריוז (ואולי זו דווקא מובן מאליו): מתוך יותר ממאה עורכות ועורכים שסיימו בהצלחה את קורס העריכה הספרותית המתקדמת עשרות רבות כבר הוציאו ספרים משלהן (לשון נקבה, כי ככה בא לי). חלקן אפילו יותר מספר אחד! זו תעודת כבוד רצינית, כי זה אומר שהן העמיקו היטב אל היסודות הקמאיים והעמוקים שנמצאים בתוך האמירה הספרותית, ולקחו אותן לכתיבה חכמה של הנשמה שלהן. בכל מיני דרכים. אחת מהן היא יעל שלמון ברנע, המופלאה, שגם עורכת לשון וגם עורכת ספרות, בחרה לתרגם את רב המכר הבינלאומי של "שינדלר בגרסה הנ

היה לי דחוס מדי בבוקר, בדיקות וכו' (הכל בסדר בינתיים) ואחר כך היה עוד יותר דחוס. המון מחשבות היו לי. יחסינו (אני עם עצמי) לאן וכו'. בשנים האחרונות הקדשתי את עצמי לכתיבה של כל מיני אנשים אחרים. אין ספק שזה גורם לסיפוק בלתי רגיל, זה גם המקצוע שלי והעבודה שלי, אבל... כמובן שמשהו חסר, כי לפני הכל אני יוצר וסופר. אני צריך להקדיש יותר זמן לעצמי, ליצירה שלי ולכתיבה שלי עד לפני מספר ימים זה נראה לי קשה מאוד, על סף הבלתי אפשרי. כתיבה היא תהליך איטי, וצריך (בדרך כלל) לכתוב הרבה ספרים כ

אבא שלי היה קורא לו סטיב טוסטר. מצחיק. משום מה, כל פעם שרוצים לזלזל בפריצות דרך טכנולוגיות משווים אותם לטוסטרים. אבל תראו לי ילד אחד מסוף שנות השבעים שלא היה רץ "סטיב אוסטין סטייל", בסלואו מושן מוגזם, תוך שהוא פולט מפיו צלילי, המממ, א א א א א של שרירי פלדה נמתחים - ואראה לכם ילד שלא ראה טלוויזיה. היה אפילו שיר על סטיב אוסטין בעברית! של מוטי גלעדי, אני זוכר אותו מהשירוויזיון בשחור לבן. האיש ששווה מיליונים פוצץ לנו את הדמיון. אולי לא ידעת, אבל הסדרה המיתולוגית והקצרה (רק 4 ע

אתמול כתבתי פוסט בפייסבוק שעורר מהומת אלוהים, והמצחיק זה שאפילו לא אני כתבתי אותו. לא, לא בינה מלאכותית כתבה אותו. פשוט צילמתי מסך אנונימי מתכתובת וואטסאפ עם אדם מוכשר ויקר לליבי, ששפך בפניי כאב אישי שלו. האדם הזה מתלבש בסגנון אחר ממני, ומציית לחוקים שממש לא מדברים אליי, ועדיין - הוא אדם. כשצובטים אותו הוא מצתבט. כתבתי את הפוסט כדי להוציא לאור את המשותף, את האנושיות ואת החמלה. ו... לצערי גיליתי שעוררתי רבים לחשוף דווקא צדדים אחרים שלהם. כמעט לאף אחד לא היה אכפת מ"ההוא". הכל ב

ראיינתי את אוראל כהן, מחברת אחד הספרים שאני הכי גאה בהם: "שניים משניים" (ערכה דולב בן ארוש), קומדיה רומנטית עם לא מעט שיניים. הספר הזה נבחר לאחד מ-100 האהובים וגם לאחד מ-100 הנמכרים ביותר בעברית, ואתמול אפילו חזר לרשימת רבי המכר שם. (הוא במבצע עכשיו, שווה לנצל) הראיון מאוד מעניין. אנחנו מדברים על הפרק הראשון השערורייתי, על דעות קדומות, על קומדיות רומנטיות, על ספרות בועטת במסווה של רגועה, על כריס המסוורת', על חברים ועל סיינפלד, על משפחות אלטרנטיביות, על העצמה נשית, על תהליך הכ