העלילה או הפואנטה? מה חשוב בכתיבת סיפור קצר

כמו הרבה כותבים,

גם אני התחלתי את קריירת הכתיבה שלי

בסיפורים קצרים.

הייתי בן 15, אני חושב,

וכתבתי לחברים בכיתה.

כל מיני פנטזיה ומדע בדיוני,

מעורבבים בהורמונים טריים

שרק לבני 15 יש כל כך הרבה מהם.

שנים חשבתי שזה כל מה שאני יכול לכתוב,

וגם אחרי שהתחוור לי

(שנים רציתי להגיד "התחוור לי")

שלא,

אני עדיין מאוד אוהב לכתוב קצרים.

והנה טיפ הכתיבה:

לסיפורים קצרים יש דינמיקה מעניינת,

שונה לחלוטין מזו של סיפורים ארוכים.

סיפור ארוך מתמקד (בדרך כלל)

בהשתלשלות אירועים או התפתחות דמות,

ואילו סיפור קצר מתמקד באמירה רעיונית.

סיפור ארוך יכול להיות מהנה

גם בלי נקודה למחשבה.

סיפור קצר (שוב, בדרך כלל)

הוא כמעט רק הנקודה למחשבה,

עם איזו מעטפת שמובילה אליה.

לכן, כשכותבים סיפור קצר,

כדאי להתחיל לכתוב מהסוף.

מהפואנטה.

אני לא מתכוון לכך שפיזית כותבים את הסוף,

אלא לכך שיודעים את הסוף.

ויודעים את הפואנטה.

כמובן שזה לא תמיד קורה,

וכתיבה קצרה מזמינה אותנו

"לגלות" את הסיפור.

גם אני עצמי, בכתיבה שלי,

מתחיל לשרבט דברים מהנשמה

בתקווה שאיכשהו הם יובילו אותי לפואנטה.

למעשה, הרבה מהאימיילים האלה,

שאני שולח לך כל יום,

מתחילים בגילוי עצמי ונדודי כתיבה.

כשכותבים קצר,

גם מחיר הנדודים קצר.

בניגוד לספר ארוך,

אם הם לא יוצאים טוב,

אז לא זורקים לפח עשרות אלפי מילים

ומאות שעות עבודה.

כולה עמוד שניים.

אבל גם שם, בנדודים,

העיניים שלי תמיד תרות

אחרי נווה המדבר של הפואנטה.

וברגע שאני מבין מה אני רוצה לומר,

מה השיא שאליו הסיפור נבנה,

אני מסדר את כל המסלול מחדש

כדי להביא את הקוראים

לאמירה הרעיונית שלי.

וזה בעצם לכתוב מהסוף.

ומה איתך?

סיפורים קצרים מדברים לליבך?

יש לך במגירה?

אגב, תיקון טעות מאתמול:

הספר של תמר אורנשטיין

שבמבצע עשרת השקלים

הוא לא "לו הייתי יודעת",

אלא "סודה של אנקה",

שנערך אצלנו ויצא,

בגלל תעלולי הגורל,

בהוצאה אחרת.

זו פיסת פרוזה ביוגרפית מרגשת

על חייה הנסתרים של הוריה.

שווה לנסות.

עוד תיקון טעות:

אמרתי שיהיה קצר.

אבל כתיבתי נדדה,

מה לעשות.