30 באוק׳
איך לגרום לקורא להזדהות: הכוח של הזדהות שבטית
לפני 7 דקות
זמן קריאה 3 דקות
איך לגרום לקורא להזדהות עם הספר שלכם? נותנים לו לפגוש בעמודים את השבט שלו. קורא נקשר לדמות כשהוא מוצא בה מישהו שמדבר בשפה שלו, צוחק מאותן בדיחות ונושא את אותן צלקות. ברגע הזה הוא מרגיש שמישהו כתב עליו.
לזה אני קורא הזדהות שבטית. היא בנויה מדברים קטנים מאוד, ולכן כותבים רבים מפספסים אותה.
מה זה הזדהות שבטית
שבט הוא קבוצה של אנשים שחולקים זיכרון. מי שגדלו בקיבוץ, ילדים של עולים מברית המועצות, מי שעשו מילואים ארוכים, אמהות שחזרו לעבודה אחרי הלידה השנייה. לכל קבוצה כזו יש מילים משלה, ריחות משלה ושתיקות משלה.
כשקורא נתקל בספר בפרט ששייך לשבט שלו, הוא מרגיש שראו אותו. ההרגשה הזו נוגעת בצורך עתיק מאוד: לדעת שיש עוד אנשים כמונו.
בני אדם שרדו בזכות הקבוצה. מי שנזרק מהשבט לא החזיק מעמד הרבה זמן. לכן המוח שלנו עדיין סורק כל מפגש חדש ושואל שאלה אחת, האם זה אחד משלנו. גם מפגש עם דמות בספר.
איך לגרום לקורא להזדהות דרך פרטים קטנים
הסימנים של שבט הם כמעט תמיד קטנים. סבתא שמכסה את הספה בניילון. השיר שמתנגן בחדר האוכל בערב שבת. אבא שסופר את העודף בקופה פעמיים, ואז עוד פעם בחניה.
פרט כזה עושה עבודה שעמוד שלם של תיאור לא יעשה. מי ששייך לשבט מזהה אותו מיד, ומי שלא שייך מקבל הצצה לעולם שנשמע אמיתי.
גם השפה היא סימן כזה. מילה אחת בפה של דמות מספרת מאיפה היא באה, באיזה דור גדלה ולמי היא רוצה להשתייך. "תשמע" של סבא מרומניה נשמע אחרת לגמרי מ"תשמע" של נער מבאר שבע.
תרגיל שאני נותן לכותבים לפני שהם ניגשים לפרק: רשמו עשרה פרטים שרק מי שהיה שם יודע. חפצים, ביטויים, מנהגים, מאכלים, ריחות. רובם לא ייכנסו לספר. שניים או שלושה מהם יחזיקו פרק שלם.
לכתוב לשבט קטן ולהגיע לרבים
כותבים רבים חוששים שהסיפור שלהם פרטי מדי. משפחה מבוכרה בשכונת התקווה, נער דתי בפנימייה בצפון, אמא לילד עם צרכים מיוחדים. הם שואלים מי כבר ירצה לקרוא את זה.
קהל רחב מתחבר דווקא לספציפי. קורא שאין לו שום קשר לבוכרה יבין היטב מה זה להתבייש באוכל שאמא שלך שמה בתיק. הבושה הזו שייכת לשבט גדול בהרבה, של כל מי שהיה פעם הילד השונה בכיתה.
לכן כדאי לדעת בדיוק למי אתם כותבים. כשכותבים לאדם אחד מסוים, הטקסט מתמלא בפרטים שנשמעים נכונים. אישה מנתניה, בת חמישים ושתיים, שגידלה לבד שלושה ילדים. כתבו לה, והאמת שבטקסט תגיע גם לגבר בחיפה שמעולם לא גידל ילד.
מה שמחבר בין השבט הקטן לגדול הוא הכאב והרצון. כשאתם כותבים בכנות על כאב אישי, הקורא מוצא את עצמו בתוכו גם כשהפרטים זרים לו.
מותר להרגיש את זה
יש עוד דבר שהזדהות שבטית נותנת לקורא, והוא רשות. אישה קוראת על דמות שכועסת על אמא שלה, ומרגישה בפעם הראשונה שמותר לה לכעוס. גבר קורא על אב שלא יודע איך לדבר עם הבן שלו, ומבין שיש עוד אחד כמוהו.
קוראים כאלה ממליצים על הספר לחברים. הם רוצים שגם אחרים מהשבט ירגישו את מה שהם הרגישו. ככה ספר עובר מיד ליד שנים אחרי שיצא.
כדי שזה יקרה, הדמות צריכה לעשות את מה שלא עושים ולחשוב את המחשבה שלא אומרים בקול. ככל שתהיו כנים יותר בעמוד, הקורא יתקרב יותר.
אני רואה את זה שוב ושוב בכתבי יד שמגיעים אלינו. הפרק שהכותב הכי פחד להראות הוא בדרך כלל הפרק שהקוראים מצטטים אחר כך.
שאלות נפוצות
האם ספר שנכתב לקהל מסוים מאבד קוראים אחרים?
בדרך כלל קורה ההפך. פרטים מדויקים נשמעים אמינים גם למי שלא מכיר אותם, וקוראים מחוץ לשבט נהנים להציץ לעולם אמיתי. מה שמרחיק קוראים הוא טקסט כללי שלא שייך לאף אחד.
איך יודעים מי השבט של הספר שלי?
שאלו את עצמכם מי יקרא את הספר ויגיד "זה אני". חפשו את הקבוצה שחולקת עם הדמות הראשית זיכרון, פחד או סוד. לרוב זה השבט שאתם עצמכם באים ממנו.
כמה פרטים שבטיים צריך בפרק?
מעט. שניים או שלושה פרטים מדויקים מספיקים כדי שהקורא יזהה את עצמו. יותר מזה מתחיל להרגיש כמו קטלוג, והסיפור נעצר.













































































תגובות