24 שנה אחרי, הספר שלי יוצא בגרסה מחודשת
את "סוף איכילוב" התחלתי לכתוב
ב-1996, ותאריך הקובץ השמור
הראשון שלו הוא ה-8.8.1998.
זה היה לפני 24 שנים.
שייה אללה.
הוא היה ספר טוב. קצר כזה.
הוא התבסס על אירועים משונים
מהתקופה בה עבדתי כסניטר באיכילוב.
אהבו אותו.
רצו להפוך אותו לתסריט, לסדרה.
בסוף זה לא קרה.
כתבתי, הוצאתי לאור, שכחתי.
לפני שנה נזכרתי בו,
רציתי לתת אותו כחומר לתירגול
לתלמידי קורסי העריכה שלי,
והם אכן תירגלו עליו.
והראו לי כמה פיספסתי בכתיבה שלו,
כמה לא הבנתי את עצמי ככותב,
כמה הספר הטוב הזה הוא באמת גרוע.
גרוע יחסית למה שהוא יכול להיות.
כשהם עשו לי את שיחת "הרעיון הגדול" עליו,
הרגשתי רעידות אדמה אצלי, סערות,
סכין שננעצת לי בבטן ומתהפכת ומתהפכת.
בקיצור, כל מה שעובר על נערך מן השורה.
זה כואב מאוד, זה מרפא מאוד.
הרגשתי מהפיכות. התאהבתי בו ושנאתי אותו.
כל מה שחשבתי שטוב בו ?
זה בכלל הקטע הגרוע שלו! חובה למחוק ומייד!
וכל מה שלא ראיתי שקיים בו?
זה הסיפור האמיתי שלו! חובה להציף ולחזק!
פתאום הבנתי שזה סיפור על עצמי
בדרך שונה לחלוטין משחשבתי,
שזה סיפור נבואי בכלל,
שזה סיפור של לידה מחדש
(ארכיטיפ עלילתי חשוב)
ושצריך לכתוב את זה קצת אחרת.
אז מה, נערוך מחדש ספר שכבר יצא לאור?
מה, היציאה לאור לא הופכת אותו ליצוק בפלדה?
איך אפשר לערוך גרסה סופית?
פחחח.
בעולם שלי, שום דבר לא סופי.
הכל טיוטה, וכל דבר אפשר לשפר.
גם (ובמיוחד) אם הוא שלי,
גם (ובמיוחד) אם הוא כבר ספר טוב.
בחודשים האחרונים ערכתי אותו מחדש על פי ההערות,
ואני התאהבתי בו מחדש, כמו שלא קרה מעולם.
עכשיו אני יודע: זה הספר הכי טוב שכתבתי,
והוא כזה בזכות העובדה שהרשיתי לעצמי
לתת לאחרים לעזור לי לראות את זה.
הרשיתי לעצמי שירסקו את כל מה שהיה,
ויבנו את זה מחדש טוב יותר. חזק יותר.
הוא יושק בשבוע הספר הקרוב,
בדוכן המאוד מיוחד שלנו.
בדרך מאוד מיוחדת.
זו גם דוגמה אישית למי שנערכים אצלנו.
תנו לעצמכם לקבל את הסכין בבטן,
זה עדיף על סכין בגב מהקוראים,
וזה יוביל אתכם לספר שלא תאמינו
עד כמה שהוא טוב.
*
אגב: הזדמנות אחרונה (אמיתית)
