אני לא רוצה להיות מוציא לאור, אז מה כן אני רוצה?

אתמול עשיתי דרך לא נוחה.

ממחלקת אף אוזן גרון באיכילוב

(שעליו כתבתי את הספר הכי טוב שלי

זה שנמכר עכשיו ב- 27 ש"ח -

אני רוצה להצדיק את הפרסומת),

ברגל לתחנת רכבת השלום,

ומשם בנסיעה חשוכה לרכבת רחובות,

ומשם במכונית,

בפקקים הנצחיים של רחוב הרצל,

שמעולם לא היה צריך לשאוף להיות יותר

מדרך כורכר במושבה מנומנמת.

הבת שלי עברה ניתוח באוזן.

היא חששה מאיבוד שמיעה,

עכשיו נראה שיהיה בסדר.

איפה הייתי?

אה, בדרך הלא נוחה.

עשיתי אותה, וחשבתי עמוק.

איך יזכרו אותי כשיגיע תורי להיות מוזכר?

בשנתיים האחרונות אני פעיל בזירת המוציאים לאור.

נהייתי מו"ל.

ומשהו עמוק בתוכי מתנגד לעניין הזה.

זה פשוט לא אני.

הכרתי לא מעט מו"לים בשנתיים האחרונות.

הם אנשים שונים ממני.

הם רואים את העולם שונה ממני.

והאמת היא שחוץ מבודדים

(מאוד! יש את אבי, יש את שלהבת,

יש את דורית, ו... המממ. שכחתי מישהו?)

בא לי להקיא מהם.

ויש לי סיבות.

ו... באופן מוזר,

אני לא אומר את זה לגנותם,

כל אחד והדרך שלו בחיים,

העדפות שלו.

אבל כמו בפוליטיקה,

מותר לי להקיא מדרכים מסויימות בחיים.

ופתאום אני קולט שאלה הם ה"מתחרים" שלי,

כלומר - אני נמצא איתם באותה קטגוריה,

וכדי לשרוד או לנצח במירוץ אני צריך להיות

יותר מו"ל משהם מו"לים.

אני (נשימה ארוכה) איתם באותו מועדון.

ו... ואללה,

זה מועדון שאני לא רוצה להתקבל אליו.