top of page
  • talbe4

בשישי האחרון 24 אנשים שמעו על רב מכר בינלאומי שאולי יצא מבית העורכים

"מייקל קריצ'טון פינת דן בראון",

אמרתי ל-ש.

(שין, להבא. השם המלא שמור היטב)

ביום שיש האחרון.

"זה יכול להיות רב מכר בינלאומי,

אם הוא יהיה כתוב היטב".

ויותר מעשרים כותבים,

שהיו איתי באותו רגע באקדמיה לסופרים,

הנהנו בראשם.

בשעה וחצי שלפי כן הם היו שותפים

בדיון ערני על הספר ששין כותב.

ספר שנבט מרעיון מאוד, מאוד, מאוד, מעניין.

ספר מדע בדיוני/פנטזיה/אימה,

שבלי להסגיר פרטים מזהים מדי,

עוסק בגזע דמוי אנושי,

אבל לא באמת הומו סאפיאנס,

שמלווה את האנושות משחר הזמנים.

משהו כמו ערפדים, אבל שונה לגמרי.


הרעיון שלו טוב. אפילו טוב מאוד.

היא חופר בו כבר זמן לא מועט,

מפתח (במסלול המד"ב של נדב) הרבה,

והגיע לאחלה ספר. מרתק, מעניין.

אבל בלי להסגיר פרטים מזהים מדי,

יש בעיה כפולה בסיפור:

1. שין לא באמת האמין לרעיון הראשוני שלו

(אם היתה לי חירות לספר הייתי מספר,

זה גם היה די ברור. די אם אגיד

שהיתה שם אנלוגיה נהדרת לתופעה מסוימת

בעולם החי, שלא הועתקה כראוי)

2. שין נתקע באמצע הדרך,

ועצר ברעיון הראשון או השני שלו.

היתה לו סיבה טובה: זה היה אחלה רעיון,

והסיבה הטובה הזו היתה הדבר הכי גרוע

שאפשר לעשות לסיפור כזה.

אורסון סקוט קארד,

גאון אמיתי שכתב את "המשחק של אנדר"

ואת יתר ההמשכים הנפלאים שלו,

וגם סיפורים נהדרים נוספים,

אמר (תרגום חופשי, מהזיכרון,

אני בטח מפשל בפרטים,

אני גם כותב לך את זה

בהשפעת הרבה לימונצ'לו

אז אנא התחשבות):

"כשאני רוצה לכתוב משהו חדש,

אני זורק לפח את הרעיון הראשון שלי.

גם את השני, השלישי, והשישי.

הרעיונות הטובים באמת מגיעים

כשכל המובנים מאליהם נעלמים".

רוב המחברים לא עושים את זה.

קשה לעשות את זה.

זה נוגד כל אינטואיציה וכל אגו אומנותי.

זה פשוט המצב.

ובשיעור בשישי, הצבתי בהתרסה

מול שין את הבעיה שהיתה לי עם הסיפור שלו.

היה משהו במכניזם של הרעיון שפשוט לא הסתדר.

שין פשוט אנס לרעיון שלו התנהגות אנושית

(אני יכול להסגיר את זה: עד כמה אמהות