גפילטע, שם הסיפור שזכה בתחרות שלנו

הזוכה בתחרות הסיפור הקצר של השבוע החולף: רינה ברוש!

עכשיו, זו בעיה כי אפשר להאשים אותי בנפוטיזם,

רינה הרי עורכת אצלנו.

מצד שני, כנראה שיש סיבה שהיא עורכת אצלנו.

ועוד מהצד השני, כולם יודעים שאת העורכים שלנו

אני מחייב בסטנדרטים יתרים,

ולא חוסך בביקורת כשהיא קיימת.

הפעם לא קיימת.

זה סיפור מקסים בסטנדרטים גבוהים,

והיתה לו תחרות יפה,

מצד כמה סיפורים מקסימים אחרים.

הנה, אפשר לקרוא ולשפוט בעצמך:

גפילטע / רינה ברוש

"סיפרו לך פעם שדגי זהב שייכים למשפחת הקרפיונים? את יודעת מה זה אומר?"

כן, אני יודע. יש מיליון שורות פתיחה טובות יותר אבל דווקא זאת יצאה לי מהפה. אולי בגלל שראש השנה בפתח. אולי בגלל שהרגשתי שאני חייב לומר משהו חכם. ואולי אני סתם אדיוט. זאת כנראה האפשרות הנכונה.

"האמת שלא. מה זה אומר באמת?"

"אני חושב שזו תקופה מסוכנת בשבילם. בכל זאת, במיליוני בתים יאכלו בערב החג את קרובי משפחתם".

אני רואה את הזעזוע בעיניים שלה. עוד בדיחה לא מוצלחת שלי. מה חשבתי לעצמי? אני חייב להציל את המצב. היא עוד שניה מסתובבת ויוצאת ומילא שלא תקנה כלום אבל משהו בה, משהו בה כל כך מוצא חן בעיני.

"אני טבעונית. לא מבינה את כל האנשים האלה שמסוגלים לאכול משהו שיש לו עיניים".

קולה עדין. כמו תווי פניה. עייניה ירוקות ושקדיות. מבטה חד. אני לא יכול להוריד את העיניים ועם זאת אני לא יכול שלא.

"איך אפשר לעזור לך?"

"אני תוהה אם לקנות לי אקווריום קטן. מצד אחד להסתכל על הדגים, על השקט שלהם, על הפשטות בחיים שלהם מאוד מרגיע אותי. מצד שני אולי הם סובלים? רואים כל הזמן אותו נוף? אוכלים כל הזמן אותו מזון? מסתובבים במעגלים אינסופיים?"

"אני די בטוח שהם לא סובלים". עכשיו אני במים שלי. פה אני יודע לשחות. "כל הדגים שאת רואה כאן נולדו באקווריומים. הם לא ישרדו בשום מקום אחר. זה מה שהם מכירים, ותראי איך הם משחקים, טוב להם. אשמח לבנות לך אקווריום עם כמה דגים שיודעים לחיות ביחד. השקט שבהם באמת משפיע על השקט שלנו".

היא מחייכת. אני קצת נמס.

"טוב. אקווריום לא גדול. עם צמחים אמיתיים, לא מפלסטיק. ולא יותר מדי דגים. שלא ירגישו לבד ושלא יהיה להם צפוף".

עכשיו תורי לחייך.

אם רק הייתי יודע הבוקר שלקוחה כזו תכנס לי לחנות. לא התגלחתי היום, השפרצתי רק קצת דאודורנט. חשבתי שזה סתם עוד יום שיגרתי. אותם אקווריומים. אותם דגים שוחים הלוך ושוב בתוכם. אותו רעש של מכשירי החמצן והתאורה המיוחדת שיש להם. אבל לא. היום הזה הוא הכל חוץ מרגיל. הלב שלי דוהר. הידיים מזיעות. אז ככה זה מרגיש להתאהב?

"איך אתה מציע שאקח אותו?"

"בואי, תני לי את הכתובת. אני אביא ואתקין את האקווריום, בסדר?"

ושוב החיוך המתוק הזה. והעיניים האלה שמלאות ב...מה? אני לא בטוח שאני מבין. יכול להיות שגם היא מרגישה כמוני? יכול להיות שזה, זה בדיוק הסיפור שנספר לילדים שלנו?"

היא רושמת לי את הפרטים על פיסת נייר ומוציאה את הארנק. אני אומר "לא עכשיו. בערב, אחרי ההתקנה נסגור את החשבון בסדר?"

והיא מסכימה. הלוואי שתסכים לי כל החיים. הלוואי.

בערב אני מתייצב מול הדלת. האקווריום בידי, בתוכו שקיות מלאות מים ודגים. אני נושם עמוק. זהו זה. זאת הנקישה על הדלת, שתביא את הנשיקה על הלחי, שתביא את האהבה אל חיי.

כשהדלת נפתחת אני נכנס לעולם חדש. היא מצביעה על השידה אותה הכינה בשביל האקווריום. אחר כך היא מצביעה על החברה שלה ומציגה אותה בפני. הן מתחבקות ומתנשקות בהתרגשות בזמן שאני מתקין הכל, משחרר את הדגים, אוסף את הפסולת לשקית ומנסה לא לבהות בהן יותר מדי.

"תודה לך זה מושלם" החיוך שלה כן ואמיתי.

"בכיף" אני עונה. מקווה שהחיוך שלי מנומס ומסתיר את האכזבה.

"אז שנסגור חשבון?"

לירון פיין