top of page
  • yehudit5

חומת ההגנה האוטומטית

זו לא תופעה ייחודית לך.

ממש לא.

חומת ההתנגדות האוטומטית

מוכרת לכל יוצר ויוצרת,

היא בנשמה שלנו,

היא חלק מהזהות שלנו.

ככה היא עובדת:

1. מגיע פידבק.

לפעמים אנחנו מבקשים אותו,

ולפעמים אנחנו לא מבקשים אותו,

אבל בכל זאת מקבלים אותו.

ולפעמים הפידבק מגיע ממניעים רעים,

ונועד להוריד אותנו ולרומם את המפדבק.

ולפעמים הוא מגיע ממניעים טובים,

של רצון לעזור.

ולפעמים הרצון לעזור נשאר בגדר רצון,

כי אין למפדבק מושג ואין לו יכולת לעזור.

ולפעמים הרצון לעזור מגיע קומפלט

ארוז ביכולת, בחוכמה ובידע לעזור.

ולפעמים אי אפשר ליישם את הפידבק,

ולפעמים אפשר ליישם אותו.

ולפעמים היישום קשה,

ולפעמים הוא קל.

2. העניין הוא שאנחנו לא יודעים.

אנחנו לא יודעים מאיזה מניעים

הפידבק הזה מגיע,

ואם הוא מטומטם או חכם,

ואם אפשר בכלל ליישם אותו

ואם קל ליישם אותו.

אין לנו מושג.

3. בדבר אחד יש לנו מושג:

איך זה הרגיש בילדות,

כשמישהו זילזל ביצירה שלנו.

יש לנו מושג איך זה מרגיש

להתרסק על הפנים.

יש לנו מושג איך זה מרגיש

כשצוחקים עלינו מאחורי הגב,

ואיך זה מרגיש כשצוחקים עלינו

ישר בפרצוף, מול אנשים.

יש לנו מושג איך זה מרגיש

כשאומרים לנו שאנחנו לא יכולים,

לא מוכשרים, לא חכמים,

לא יפים, לא מתאימים,

לא מקובלים ולא מתקבלים.

זה קרה יותר מדי פעמים, לעזאזל.

זה קורה כל הזמן.

וזה יקרה לנו גם היום.

מספיק שנביט במישהו ברחוב,

שהוא כמונו "אבל קצת יותר",

ויש סכנה שנרגיש את זה.

(כמובן שאותו מישהו ירגיש דומה

אם הוא יביט עלינו, או על אחר)

מספיק שמישהו שאנחנו עובדים איתו

יצביע על איזושהי טעות.

מספיק אם ישאלו אותנו

כמה אנחנו שוקלים,

או כמה אנחנו מרוויחים.

בום, מתקפה.

4. ומאחר ותאבי חיים אנחנו,

ומאחר ולא בא לנו להרגיש כאב,

תבוסה, התרסקות, הקטנה,

פיתחנו לעצמנו ברוב חוכמה

חומת התנגדות אוטומטית.

5. ובכל פעם שמישהו נותן פידבק

(שאינו "זה הכי טוב בעולם אי פעם")

החומה הזו מזנקת אל על

מקרקע התודעה שלנו

ופשוט חוסמת כל יכולת

של הפידבק הזה לגעת בנו.

גם כשהוא מרושע ומטופש,

לא קרוא ואכזרי.

וגם אם ביקשנו אותו,

גם אם הוא מגיע בטוב,

גם אם הוא מגובה ביכולת,

גם אם אפשר ליישם אותו

וגם אם קל ליישם אותו.

6. חומת ההתנגדות האוטומטית

מגיעה באופן טבעי לחלוטין,

כחלק מעובדת היותנו

אנושיים, רגישים, חכמים ופגיעים.

היא חלק חשוב מאיתנו

ולא מומלץ לוותר עליה.

7. אבל, כמובן, כל חומה היא גם כלא.

ואנחנו יודעים את זה, עמוק בפנים.

וככל שאנחנו רגישים ומוכשרים יותר,

החומה גבוהה ועבה יותר,

ותחושת הכלא חזקה יותר.

החומה הזו חוסמת מאיתנו דברים.

החומה הזו לא מאפשרת לנו לקבל עזרה.

היא הופכת אותנו למבודדים

ומונעת מאיתנו לגדול ולהתפתח,

אפילו לא לאיזו "משכנות שאננים"

קטנה מחוץ לגבולות עצמנו.

8. פיתרון חלקי לזה: חריץ הצצה.

אפשר גם חרכי ירי.

חריץ שיאפשר לנו לראות

מי דופק בדלת ומה קורה בחוץ.

ולחריץ הזה קוראים

"בואו נשתעשע קצת בדמיון",

או "מה אם",

או "נניח שכן".

משהו שאפשר לפתוח

כמה שניות או דקות

אחרי שחומת ההגנה האוטומטית

מזדקפת וחוסמת הכל,

בלי שהוא יהרוס אותה או יפגום בה.

רגע קטן, שמגיע אחרי נשימה עמוקה,

ובו בודקים:

א. האם ביקשנו את הפידבק.

(הדרך היחידה לבקש באמת היא לשלם עליו)

ב. האם מי שבא לפדבק - בא לטובתנו.

(אם שילמנו, יש לנו כוח עליו, אז הוא לטובתנו)

ג. האם הרצון שלו מגובה ביכולת וחוכמה.

(אחרת אין לפידבק ערך)

ד. האם אפשר ליישם את הפידבק.

(אם אי אפשר, חבל על המאמץ)

ה. האם קל ליישם אותו.

(וכאן לא נורא אם זה קשה. כל קשה אפשר להקליל)

ואז, אם ההצצה מבשרת טוב,

אפשר להוריד את החומה האוטומטית,

לאפשר לפידבק להיכנס,

ולהפוך אותו לחלק מהעוצמה הפנימית שלנו.



6 צפיות0 תגובות